שום דבר לא קורה, שום דבר לא קורה, שום דבר לא קורה פה. כל כך
הרבה כבשים ואני צמחוני. שום דבר לא קורה פה, אני משתגע שום
דבר לא קורה פה. אני רואה את הקיר מתלכלך הם אף פעם לא באים
לצבוע אותו, יותר נוח להם להביא אנשים חדשים שבשבילם הקיר נקי,
והם יושבים מולו על הכרית ומתחילים לראות פסים של פיח עליו
ואחר כך סימנים של נעלי ספורט ישנים. ולמה זאתי מתיישבת פה
לידי, יש כל כך הרבה מקומות פנויים ולמה הגלימה מסתירה לה את
התחת. אי אפשר לראות כלום מבעד לבדים האלה שחומקים חמוקיה,
ומשחררות מקצב נשימות כה איטי שמכניס לה את הבטן ומוציא את
החזה, אבל לא רואים כלום עם כל הבגדים האלה, כבר הרבה שנים לא
מרגישים כלום.
הגב מציק לה, היא נאנקת חרש מנסה להסתיר את הכאב.
זה לא מקום למתחילים פה,זה מצחיק אותי כשהם מגיעים בפנים
בטוחות חושבים שזה קלי קלות פה, ודי מהר הם נשברים. אני רואה
אותם מתקפלים שם לבדם, בלי שום יכולת לחלוק את הגרה שלהם עם
אחרים כמו שהם מיומנים לעשות מימים ימימה עד שהם נתקלים פה
בקיר. אני שונא אותם, בעצם שונא זה מילה קשה, מתעב זאת המילה
היא גם דומה לאוהב, והם אומרים פה שצריך לאהוב והם גם מסבירים
איך.
אתמול הם הגיעו ולקחו את התיק. רותה לא הודיעה שאצטרך לברוח,
כשחזרו הם אמרו שהיא תשאר קצת אצלם. הם הפכו את כל הבית בחיפוש
התכשיטים. אחר כך הם הציגו בפני את אלכס ואז הגיע המכה בראש.
כל כך כואב לי, כל כך כואב.
אני מתחיל לאהוב אותה, הנשימות נרגעות, הכימיה של האהבה מתחילה
לעבוד.
איך היא שמעה על המקום הזה. אין פה נשים מסוגה מלוכסנות
עיניים, שיער שחור חלק.
תמיד מגיעות לכאן רק צהובות. בלונדינית נשברות יותר מהר, כולם
חולמים על נשים כאלו, אבל רק אני אצא מכאן עם
יפנית,סינית,קוריאנית, בעצם היא עוד לא אמרה מאיפה היא.
עוד מעט ארוחת הערב. בטח שוב יגישו בשר, זה די מוזר שלוש
ארוחות בשריות ביום.  
הרבה מים נשפכים עלי. אני שומע שצועקים, איפה היהלומים חרא,
איפה היהלומים.
אלכס עומד מעלי, הוא מנגב דם מהיד. האף מתחיל לכאוב. זה בלתי
נסבל הכאב הזה.  
הם מביאים את רותה קשורה, היא אומרת להם רחוב מסוים כולם
מרוצים עכשיו.
אלכס מלכלך שוב את ידו בדם. כל כך כואב.
שום דבר לא קורה פה.
כל כך קר פה. איזה כביש זה, איפה אני נמצא.