תל אביב בהתחלה הייתה לי כמו הודו בקטן, בכל מקום איש מסכן עם
כובע
בהתחלה נתתי עכשיו זה כבר נהיה מסובך קודם צריך לגמור את
החודש,
ואז היא הייתה שם
באמצע הרחוב, דיזנגוף פינת בר כוכבה, ליתר דיוק,
אישה קטנה, מסופרת קצר, אולי 65 אולי 70
נגנה על צ'לו יותר גדול מימנה,
לא התאפקתי פשפשתי בארנק כשהנחתי את המטבע
במין עדינות משונה (כמו תינוק או כמו פרח) בנרתיק הצ'לו שלה,
היא חייכה היא אמרה תודה
ופתאום הייתה ברורה לי
כל כך כמו סבתא... אומנם עברו ככה 17 שנה
וסבתא שלי לא ניגנה על צ'לו אלא אל מייתרי קולה,
כך פחות שמעתי, גם שמעתי שהייתה יפה.
ואז אני מוצפת, בית קטן בגבעת שמואל,
האצבעות שלה על הפנים שלי בריח סיגריות חריף, בובות חרסינה
קטנות על מזנון, חצר מוזנחת מלאת קוצים, שורה של מרצפות
עקומות
שאני לשווא מנסה לשרטט עליהן את משחק הקלאס.
וקלפים, קלפים פשוטים מפלסטיק, מצוירים טווסים פרוסי כנף.
סבתא שלי אהבה סיגריות, קלפים ואחר כך גם אותנו, כשהיינו
נסבלים,
לפעמים הייתה מתקשרת שלא נבוא, היא לא יכולה לסבול... אותנו,
את עצמה, את החיים...
היא אהבה שוקולדים היינו מביאים לה שוקולדים עם בפנים דובדבן.
פעם אחת היא קנתה לי בובה,
האישה המטורפת והכאובה הזאת הלכה לקנות לי בובה.
היא הייתה בובה יפה, עיניים כחולות , שיער בלונדיני, פה קטן
ופעור,
קראתי לה "דולי"
היא הייתה בת לכל דבר, אבל היה פגם ביצור,
לבובה דולי שלי היה גם זין.
אני פחדתי מסבתא שלי, היא הייתה אישה עצובה, לפעמים הייתה כל
כך כועסת, אלוהים יודע על מה, לפעמים הייתה צוחקת בפרעות בלי
סיבה...
האישה הזאת עם הצ'לו חייכה, סבתא שלי לא הייתה מחייכת
לפעמים הייתה מנסה...
ראיתי תמונות שלה כשהייתה צעירה, יפיפיה, שיער סמיך ושחור
, עיניים צוחקות - עיניים חזקות אומרים שהיה לה קול ששבר
לבבות
(גם את הלב של סבא...) כל זה היה לפני ששבר את הלב שלה ואז
הגיע
הטירוף, האבדון השכחה...
האישה הזאת על הצ'לו היא לא סבתא שלי
אבל פתאום היא   כל כך קרובה.
שנייה לפני שאני עולה הביתה,
אני נכנסת לפיצוציה לקטנה,
שני חבילות אלם לייט וקרמבו.
(הטירוף בא בחינם)
ההספקה היומית.
שלה.