בבית בו גרתי פעם היתה הקשת נכנסת דרך החלון.
זה לא איור פואטי, היא ממש נאחזה באדן וטיפסה פנימה.   לפעמים
הייתי צריכה להתאפק שלא להתפתות לאחוז בקצה השקוף האיתן
להשלות, ולצאת דרך חלון הקומה הרביעית למסע אל קצה הקשת.
לא ידעתי למה מכל חלונות הסביבה בחרה לנטוע קצה דווקא באדן
שלנו.  אולי ידעה כמה רציתי לברוח משם, ונאמנה לתפקידה הקדמון
לנחם, להבטיח שלא עוד, באה יפה להלל וסולידית לכאורה, להציע לי
נתיב .

צילמנו תמונות, אבל הן לא באמת מספרות את המופע המרהיב שהיא
היתה. קשת היא מציאות קצת מרעידה, כמעט מוטלת בספק.  המצלמה לא
יודעת לספר את החומק הזה, היא יכולה רק לרמוז אותו.

אחר כך עברנו לבית אחר, בית טמון באדמה, ובו לא ראיתי קשת
מעולם.
לפעמים אני חושבת על הקשת שעזבנו. איך יום אחד, ברגע של היסוס
בין שמש לגשם, אחזה כהרגלה באדן החלון ובאה אל תוך הבית. אני
תוהה אם ידעה שאנחנו כבר לא שם, אם הצטערה..
אולי להרף אחד של עין נשא מישהו מבט, משתומם לראות בין צבעי
הקשת פס אפור. עד ששיפשף עיניו נעלמו סימני הצער, והאפור חזר
לשכון רק בעננים.

אני יודעת, אי שם עדיין היא מתקשתת לאותת נחמה צבעונית רחומה.
בתמרון שיווקי עתיק ונצחי, היא ניצבת כשלט חוצות שמיימי, מסיחה
ביופיה אפשרות לפקפק בהבטחה שהיא מייצגת.  

בימים של צער, מול מראות קשים, הייתי חושבת מה הטעם אם רק
המבול נחסם, וכל השאר חובט בנו עוד ועוד.. הרי אין בזה אפילו
חצי נחמה.  עכשיו, בזמנים אחרונים, חזר גם המבול לפקוד אותנו.
שוב קמים קיתונות של מים לחמוס חיים, ואי הנחמה הפכה שלמה.
אולי להרף אחד של עין ישא מישהו מבט, ישתומם לראות פס של קשת
מחויר צבע. כשלרגע הוא ישפשף עיניו יעלמו סימני הכלימה,  והקשת
שוב תרהיב ברית נושנה, כמו לא היו המים האדירים מעולם.