פעם טיילתי בעולם נטול מילים. אם כי לא היה בו שקט. הנופים
שראיתי בו היו נהדרים. עונות השנה שסבו כמו ניגנו מלודות של
צבעים וריחות, גוררות בזנבן שאריות שלכת, מניקות שדות בחלב
לבנה וסומקות ארגמן שקיעות. בפינה קטנה, על חופו של אי קטן,
בינות דקלים ושיחי רוזמרין, צמח פרח. פרח. פרח ללא שם. מכיוון
שלא היה בנמצא מישהו אחר מלבדי, חשבתי שמן הראוי שאארח לו
חברה. בכל זאת - פרח, במקום חדש, בלי חברים או משפחה. הוא לא
אמר כמעט דבר פרט לפעמים הספורות בהן נענע את עלי כותרתו מצד
לצד, צוחק ומסמיק מקצב סודות לחשי הרוח. הייתי משקה אותו, מטפח
את עליו, מסרק הטל על גבעולו והוא בתמורה היה שם בשבילי. אף
הוא הבין את כל אשר היה, בדיוק כמוני; הבין כמה יפה האי, כמה
ענוגה החמה, מה מבורכות בריזות הערבית. אסיר תודה על הכל היה
הפרח מרוצה בחלקו, בעיקר מכך שרכשתי לו חיבה רבה ושהערכתי את
יופיו, אפילו אם מעולם לא אמרתי לו זאת.

פעם טיילתי בעולם נטול מילים. זה היה עולם מסעיר. עולם ללא
בכי, ללא כאב, עולם ללא זיכרון, ללא היסטוריה. בפינה קטנה, על
גדות אגם קטן, לשון מים חצבה בסלע. אינני יודע לו היה זה במזיד
או בשוגג, אולם שאון המפל שנוצר היה מלא זעם. כנראה שאינו יכול
היה לשאת את חוסר המעש, חוסר האונים. אני מניח שלו הייתי אני
כה שוצף וקוצף הייתי לכל הלפחות חייב להחצין זאת, בטח שלא
להיוותר נעול בין דפנותיה של בריכה שקטה. הערכתי אותו מאוד.
מאוד הערכתי אותו. הערכתי אותו על המרץ שבו, על הזרם הקולח, על
האומץ והתעוזה שנקט במימוש הפוטנציה - מהכח אל הפועל. אין ספק
שניכרו בדרכו מכשולים לא פשוטים עליהם גבר טיפין-טיפין, עד
שלבסוף פרץ את שורות האבן ובהיתכו על הקרקע אף חרט את שמו
כאומר: "אני פה".

פעם טיילתי בעולם נטול מילים. מסתבר שגם בעולם נטול מילים יש
טיפוסים מטיפוסים שונים. כאלה שמסתפקים בפינה קטנה בלי לומר
מילה; פורחים, מלבלבים ודועכים בעיתם. אחרים, שבתוכם רוחשים
צעקות של גלי רגש ותהיות על הפינה הקטנה מנת חלקם בעולם. הם-הם
המשוועים להרטיט נבכי כל באדוותם הבלתי נדלית -  אדוות המלל
המייללות הנושאות ככפות מאזניים את הקיום. ויש טיפוסים כמותי.
טיפוס משוטט. צופה מהצד, מקשיב, מריח. סך-הכל אין תלונות: אני
תמיד מצליח למצוא פינה קטנה ולשבת בניחותא על כוס קפה מהביל.
הזמן, מצידו, מצית סיגריה ושם אותה בפי. אני גם טיפוס סבלני
כזה.

בעולם נטול מילים, נטול עפרונות, שיג או שיח, חסר לי דבר אחד.
בעולם ללא התפעמות, ללא פליאה או הוד, לא ערבה לי השלכת, לא
קסמו לי השקיעות, ולא ניחמה אותי הלבנה. בשוליים הדקים של חיי
לא ידעתי לספר על חברי. הם אינם עוד . . . במקומם נותרו רק
בדלי סיגריות מעוכים. ובקרוב גם אני כבר לא אהה.