אני מנסה להבין דברים,אך שום דבר אינו יוצא.
הלב אומה הנשימה מואטת ואני,אני חושבת.
חושבת על העולם,חושבת על החיים,
ואני מנסה להבין.

דרך עדן החלון אני רואה ציפור,
ציפור כחולה,היא כל-כך יפה,
והיא שרה.
מה היא שרה?
מה היא מנסה לומר לי?
אני בוהה בה,אני מהופנטת.
אני מהופנטת ליופיה המדהים,לקולה הנעים.
השירה שלה מנעימה לי בראש,
היא גורמת לי להרגע,
להרגיש כאילו אני הציפור.
ואני יכולה לעוף לאן שארצה,מתי הארצה.
ואף אחד לא יכול לתפוס אותי.

מבעד לעדן החלון אני רואה את עצמי.
כי כאשר אני ציפור אז רבקה היא שם בחדר,היא כלואה בפנים.
אני רואה אותה.
היא כל כך שקטה,
הפנים שלה כל כך עדינות,
והדמעות שלה-הן בוהקות כאשר הן זולגות.
על מה היא חושבת?
מה היא מרגישה?
יש לה את ההבעה של אביה על הפנים.
זה פרצוף של רחמים,
זה פרצוף של כאבים,
אבל הלב שם בפנים,הוא חמים ונעים.
זה בדיוק מי שהוא בפנים.

היא בטח נזכרת באותם הפעמים,
כאשר הוא פסע צעדים קטנים.

כאשר אני נכנסת למוחה,אני שומעת אותה בוכה,
אני שומעת אותה צועקת:
"אבא אני עוד אוהבת"
והוא את המקל מפיל,
והוא נעמד זקוף עם אושר בפנים,
והזוהר בעניים גורם לו להרגיש בעננים.
ופתאום הוא בריא,
והוא רץ ליקראתי,
והוא מרים אותי גבוה גבוה עד מעל לעננים.
ואז אני מחבקת אותו,
ואז אני אומרת לו,
אתה משוחרר
אתה חופשי
אתה הציפור שעל חלוני!