היא עלתה לה על האוטובוס באותו יום שישי.
עם העיניים האלה שלה והמבט העייף שלהן,
החיוך הנצחי, השמלה הפרחונית, הליכת המלאך
והתיק הענק שלה.
הנהג חייך למראה היצור הקטנטן שעלה לאוטובוס עם תיק שיכול
להכיל אותה לפחות פעמיים,
הזקנה מלמלה משהו לעצמה על זה שהיא בטח תישאר נמוכה
ורק היא הלכה לה לקצה האוטובוס והתיישבה בקלילות משונה על
המושב האחרון, כשהתיק הענק מונח לידה.
וכך החל מסעו של האוטובוס במעלה הר הכרמל.
אלא שלפתע פנה האוטובוס פנייה חדה והתיק התגלגל לו מהמושב אל
רצפת האוטובוס בהשמעת אנחת "אוצ'" קטנה.
ואני שהייתי בטוח שמשהו קרה לפיה הקטנה הזאת הפניתי את מבטי,
בשביל להירתע בבהלה למראה היצור הקטן הזה בועטת בתיק השכוב
ומסננת קללות שהיו מעלות סומק קל אפילו על פרצופו של אבא
שלי... בעוד התיק נאנק בכאב "אוצ'... איי... תפסיקי..."
איש באוטובוס לא העיף מבט, איש לא שמע...
ורק אני ראיתי ילדה קטנה בועטת ומכאיבה לתיק שלה.