אני קוראת אותן שוב, יצירות לא שלי...
מדפיוצר שלא שייך לי,
מילים שלא אני כתבתי.

היא תמיד איכשהו, כותבת אותי.

כבר לא נדהמת מהדמיון שלנו.
כבר לא שואלת איך יכול להיות
שהכל קורה לנו בחפיפה.

ואיך יכול להיות שהגיבור ביצירה שלה
דומה לך.

מנסה עכשיו לאסוף את כל המילים היפות
שיש לי
ולכתוב אותה כמו שהיא אותי.
אבל אין לי את זה.
זו לא אני.

כל מיני תובנות שלה
אני מנסה לאמץ לעצמי.
כבר לא שואלת את עצמי
בת כמה היא?

כבר לא מרגישה עליונות על אף אחד
לא נחיתות
מנסה להיות שווה.

מנסה להאמין שאתה ואני שווים.
שאתה לא נחות ממני.
אולי זה מה שגרם לי לברוח ממך.
כאילו אני מעל ואתה מתחת
אז למה אני כואבת אותך
ולמה אני נותנת לך מקום בלב?

כותבת בחרוזים רגשות
וחורזת עוד אבן במחרוזת
הזוגית שלנו...
מחרוזת שבמו ידי קרעתי
וראיתי אלפי חרוזים פזורים על הריצפה
ולמרות שראיתי אותם,
העזתי להחליק עליהם.
וחטפתי מכה,
אחרי מכה.

ועכשיו אני אוסף של שירים
שמישהי אחרת כותבת.
אני אוסף רגשות שמישהי אחרת מרגישה
אליך.
אני מישהי נוספת שנפלה לרגליך.
אני עוד חרוז
במחרוזת האהבות הנכזבות שלך.

עכשיו אני אוויר.
אני כלום
בתוך היש האינסופי.
הולכת לאיבוד
בינך לביני
ביני
לבינו
הולכת אחורה כדי להתקדם עוד צעד.

ואין לי מה לכתוב יותר,
אז למה אני ממשיכה?

כי כשאני אפסיק,
כשאני אפסיק,
אני פוחדת...
שאפסיק
ויגמר הכל.