אין לכם מושג כמה קשה ללכת עם שני כלבים קשורים שניהם,כשלכל
אחד רצון משלו וכיוון משלו,ובאותו זמן לשים יד על הפה כשאני
מפהקת.תמיד צריך לשים יד כשמפהקים.
ולפעמים אני צריכה גם אפצ'י באותו זמן,ואז הענינים כבר
מסתבכים....
אתם רואים איך טיול פשוט,לכאורה,הופך להיות מטלה יומית רב
פעמית נטולת כל חן ורצון,בדיוק כמו,למשל,כשלומדים באוניברסיטה
כדי להחכים וכדי שיהיה עתיד טוב יותר,אבל עד שמסיימים ומוצאים
עבודה אז כבר נמאס לך מהכל וכל מה שאתה רוצה זה לעשות את מה
שאף פעם לא עשית ולתפוס את המטוס הבא להודו...

אבל הבעיה האמיתית אינה טמונה בנאמר  לעיל ע"י המחברת,אלא בין
מה שנאמר,כלומר,לא משמעות נסתרת אלא משמעות חבויה,מוחבאת.

אין הדברים הפשוטים הללו,המטלות היומיות האינסופיות שתמיד
תהיינה,אלא אותם הדברים שאנחנו צריכים - אילו הייתי באמת חושבת
על לטוס הרי לא הייתי מסוגלת לעשות זאת,שכן אילולא אקום בבוקר
לליקוקיו של כלבי ולקול הצורם של נביחות כלבתי הרי שאין טעם
לקום מלכתחילה,ואילו לא אלמד אז אעבוד קשה כל חיי ללא מטרה
וללא סיפוק,וחוץ מזה אני נהנית ללמוד ולא עושה את זה בהכרח
בכדי לעבוד בזה א"כ,אז על מה בכלל אני מתלוננת,קוטרית
שכמותי,תוצרת של המאה העשרים עם קריצה לעשרים ואחת,כי תמיד
הקדמתי קצת את זמני,מפונקת ועקשנית,קשורה לאותם אנשים שהכי
רוצה להתנתק מהם ואורבנית כמו שלא חשבתי שאהיה,כמו שלא רציתי
להיות.
להיות בודדה זה מה שמחזיק אותי,נוכחת אני לעובדה שאין סיכוי
לחיים משותפים,לא עכשיו,אולי פעם,ואולי אהיה תמיד לבד,בעצם -
לא לבד,בדד.
כמו השיר,כמו שכולנו באמת.
וזו האמת שלי.