החשיכה והערפל... לילות החורף הקרים וקודרים בעירי היוו מסתור
מושלם בשבילי, מסתור מכל אותם מבטים, העיניים הסקרניות ומלאות
הניכור של התושבים. השעה היא לקראת חצות ואני מתקדמת לבדי
לאורך רחוב שומם של אחת משכונות העוני הרבות. אני מרגישה את
הקור חודר לעצמותיי ואת טיפות הגשם מתנפצות על עורי החיוור.
עיניי התכולות כמעט ואיבדו את צבען לחלוטין והרעב התעצם מיום
ליום, מלילה ללילה. דבר אחד ידעתי...אסור להירדם! בשום פנים
ואופן, אסור להירדם! המשכתי להתקדם דרך הערפל הסמיך כשרגליי
הכחושות כמעט ומתמוטטות תחת כובד גופי הצנום. נשענתי על אחד
מקירות הבתים המתקלפים. צעדיי הפכו לאיטיים וזהירים - כל צעד
שואב ממני את מאגרי כוחותיי האחרונים, טיפה אחר טיפה... בגדיי
הרופפים ושיערי הארוך והפרוע התנופפו ברוח והתמלאו אבק שהצטבר
עוד ועוד. כל גרגיר הכביד עליי יותר ויותר ואיים לגרום לשיברון
סופי, אך לא...לא הייתי מוכנה לוותר. פעימות ליבי רק התחזקו
עוד ועוד ופקדו עליי להמשיך ולהחזיק מעמד בכל מחיר.
כשהגעתי לסוף הרחוב עיניי נתקלו באחד מהבתים הישנים והנטושים
שדלת הכניסה שלו הייתה לרווחה וכאילו רמזה לי להיכנס פנימה.
שהתקרבתי והבטתי פנימה לא יכולתי להבחין בדבר מלבד ארגזים
ישנים שהיו מונחים בכל מקום. נכנסתי פנימה כשאני בוחנת את
המקום במבטי. החלונות היו מרוסקים וריח של אבק מילא את המקום
כולו. מלבד האבק, נחיריי קלטו ריח נוסף, מוכר אף יותר...
בניסיוני לאתר את מקומו סרקתי את המקום שוב ושוב, כשנתקלתי
בגופתו של ילד קטן שהייתה זרוקה באחת הפינות. התקרבתי אליו
במהירות והפכתי אותו על גבו. כל תקוותי התנפצה בין רגע כשראיתי
שעיניו ייבשו לחלוטין ועצמותיו בלטו מתחת לעורו שכבר היה
בתהליכי ריקבון. התרחקתי מן הגופה ופניתי לכיוון מדרגות עץ
שחרקו ואיימו להתמוטט תחת כל צעד. מצאתי את עצמי בקומה השנייה
של הבניין, שהייתה גם היא מוזנחת ונטושה למראה. מצאתי מקום על
אדן החלון וקירבתי את ברכיי לחזי. הבטתי החוצה לרחוב ואחזתי
בכף ידי את שרשרת הצלב שהייתה תלויה על צווארי. הבטתי בה מספר
שניות, ואז שוב הפניתי את מבטי החוצה. הגשם שוב התחזק וצלילי
הטיפות המתנפצות על המדרכה הסיחו את דעתי לחלוטין מהרעב הבלתי
נסבל...שקעתי בתוך מחשבותיי כשעיניי שוב החלו אט אט להיעצם
מעצמן. פקחתי אותן במהירות והעברתי יד רטובה על פניי ושיערי.
ידעתי שבשביל לשרוד עליי לשמור על ערנות יותר מתמיד, אך חולשתי
איימה לגבור על יצר ההישרדות שטמון בעורקיי. הסטתי את מבטי
כלפיי מעלה והבטתי על הירח המלא ששוב הצית בי את התשוקה העזה
לחיים. ידעתי שלא נותר עוד זמן ועליי להמשיך... ירדתי בחזרה
מהמדרגות, חלפתי על פניי הגופה שראיתי מקודם, זרקתי בה מבט
חטוף אחרון והמשכתי בדרכי. עוד לפני שהספקתי לעבור את המפתן,
נקלע בדרכי עיתון קרוע ורטוב מהגשם. הרמתי אותו והתבוננתי בו
בסקרנות. עיניי נעצרו על כתבה שהיו מפורטים בה מקרי רצח
מסתוריים ובלתי מפוענחים של גברים צעירים. כולם התרחשו
בעירי... זרקתי ארצה את העיתון והמשכתי ללכת.
שוב מצאתי את עצמי מתקדמת לאורך רחוב שנראה נטוש למראה. נעזרתי
בקיר של בניין כדיי לא לאבד שיווי משקל. חלפתי על פניי אחד
מחלונות הראווה השבורים ויכולתי לראות את השתקפותי. נערה
כחושה, עור ועצמות, לבוש שחור ומבט של ייאוש בעיניים... "אסור
להירדם" שיננתי לעצמי בלחש ונאבקתי ברעב בכוחות האחרונים שהלכו
ואזלו מרגע לרגע. כשהגעתי לקצה הרחוב, הרגשתי שכבר איני מסוגלת
יותר. התיישבתי על קצה המדרכה ושילבתי את ידיי. הבטתי
מסביבי...אף נפש חיה, וכבר יכולתי להרגיש את המוות קרב ולראות
במו עיניי את הצללים שרוקדים באפלה... לפתע, שמעתי צעדים.
ניסיתי לאתר את מקור הצעדים שהלכו והתקרבו. הסתכלתי הצידה,
והבחנתי בדמות גדולה ומגושמת שהתקדמה לעברי. הדמות כנראה לא
הבחינה בי אך המשיכה ללכת באותו הכיוון. תוך שניות ספורות
יכולתי לראות אותו בבירור... גבר גבוה בעל מבנה גוף מוצק לבוש
במעיל עור שחור ומכנס ג'ינס כחול. חזות מושלמת של רוצח
סדרתי.... תווי פניו גסות ועיניו הביעו אכזריות מתפרצת. הוא
עצר, נעמד מעליי והביט בי במבט סקרן ומנוכר. "אז מה יש לנו
כאן" לחש לעצמו בקול מלגלג ומתנשא. יכולתי להבחין בחיוך זדוני
שהופיע על פניו. שנייה אחרי זה הוא הושיט את ידו, תפס את זרועי
והחל לגרור אותי אחריו. לא השמעתי ציוץ ולא ניסיתי להתנגד.
הרפיתי את כל גופי ונגררתי כמו בובת סמרטוטים ישנה. עצמתי את
עיניי ואף האטתי את קצב נשימותיי. כל אשר ידעתי באותו רגע הוא
שאסור לי לוותר כעת בשום פנים ואופן...בקרוב...בקרוב הכול
ייגמר...ייסוריי יגיעו לקיצם...
הוא המשיך להתקדם בצעדים מהירים ובטוחים כשתוך דקות ספורות כבר
היינו בתוך מחסן נטוש. הוא הרפה מאחיזתו והניח לגופי לצנוח על
הרצפה הקרה והמטונפת. פקחתי מעט את עיניי. הוא הוציא סכין מכיס
מכנסיו וכיוון אותה אליי. חיכיתי לרגע...הוא התקרב אליי עוד
ועוד וכבר ממש רכן מעליי. "את מפחדת?" לחש לי בקול מרושע. הוא
הניף את הסכין מעליי וכבר תכנן לנעוץ אותה בבשרי כשלפתע פקחתי
את שתי עיניי, זינקתי עליו כמו מכת ברק והפלתי אותו ארצה.
הסכין נפלה מידו וראשו נחבט במוט ברזל שהיה מונח על הרצפה.
ידיי אחזו בכל הכוח בכתפיו ומנעו ממנו לזוז. הוא השמיע זעקת
כאב ודם החל להתנקז מפצעיו. המשכתי להביט בו בעיניי ששינו את
צבען לאדום והתענגתי על מראה סבלו. פחד מוות השתקף דרך עיניו
והטריף אותי עוד יותר...זה הרגע...חשפתי את מלתעותיי החדות
ונעצתי אותן בגרונו. ינקתי ממנו את כל דמו עד הטיפה האחרונה
והרגשתי את העוצמה והכוח שבים אליי בחזרה. שריריי החלו לבעבע
מתחת לעור וכל גופי התעצם יותר ויותר מכל טיפה של נוזל החיים.
כשסיימתי את ארוחתי, השלכתי את גופתו לקצה המחסן וזינקתי לעבר
החלון שהיה פתוח לרווחה וכאילו מסמן לי את הדרך. תוך שניות
הייתי על גג המבנה כשאני מתבוננת שוב על הירח דרך הערפל הסמיך.
הרגשתי את הרוח מלטפת את פניי ולוחשת אל תוך אוזניי את כל
סודות ליל הירח המלא... אני שוב חופשייה לדלג על גגות העיר
וליהנות מן החופש האינסופי של חיי נצח, לפחות עד שיפציע השחר.

קפצתי בחזרה לרחוב כשאני נוחתת בקלילות על רגליי כחתולת בר.
פניתי לכיוון הבניין הנטוש בו הספקתי לבקר לפני כן, ותוך דקות
של ריצה כבר הייתי בתוכו, רוכנת מעל גופת הילד. התבונתי בו
ארוכות ואז אחזתי בראשו וקירבתי אותו אליי. השענתי אותו על ידי
ופתחתי מעט את פיו. נשפתי לתוכו את רוח החיים. גופו החל לרעוד
בידיי ועיניו היבשות האדימו וניצוץ של חיים הופיע בהן מחדש.
גופו התחזק והתעצם והוא שוב מסוגל היה לעמוד על רגליו. הסתכלנו
זה בזו מספר שניות, ולאחר שתיקה ארוכה אחזתי בידו והובלתי אותו
אחריי לרחוב. כעת שנינו, ילדי ליל הירח המלא, פוסעים יחדיו על
המדרכה הרטובה בתוך הערפל. כל המסתורין, האימה, כל סודות
החשיכה טמונים בלבנו לנצח...