חיילים לא מפחדים מהחושך. קודם כל, כי הם גבוהים כמו אבא, ואבא
לא מפחד מכלום. חוץ מזה שמטבעם של חיילים אסור להם לפחד, המורה
להיסטוריה תמיד אומרת שרק בזכות האומץ והאהבה למולדת של
החיילים שלנו המדינה ממשיכה להתקיים. אני לא מבינה מהו אומץ,
כי תמיד אומרים לי שאני נורא פחדנית, אבל אני חושבת שאני יודעת
מה זה מולדת - זה מהמילה להוולד, ומהי אהבה, כי אני מאוד אוהבת
את הכלבה שלי.

תמיד חשבתי שחיילים לא מפחדים מהחושך. אולי עכשיו דעתי שונתה.
אולי מפני שאני עצמי חיילת, וכחיילת אני לא עונה על
הקריטריונים שפעם היו לי, כילדה קטנה לחיילים. אני לא גבוהה
כמו אבא, ואפילו לא כמו אמא. את הטירונות העברתי בעיקר בבכי.
בלילה, באוהלים, אפילו קצת שמחתי שמתחת לכרית יש לי נשק. אפילו
שהוא בלי כדורים. את המולדת שלנו קשה לאהוב וקשה לעשות בשבילה
דברים שמפחידים אותי. ואני אפילו לא טיפונת אמיצה.

יש גם חיילים אמיתיים, שלא מפחדים מחושך, ואוהבים מספיק בשביל
להתגבר על הכל. אני לא חיילת אמיתית. אני מפחדת מהחושך.