ולפעמים, כשאני מסתכלת לו בעיניים, אני רואה שם אותך.
הוא בכלל לא חושד, אבל אתה, אתה עוד שם. מסתתר או מודחק, זאת
אינני יודעת, אבל אתה שם, אתה, והמבט הזה מאשר את קיומי
ושפיותי, ומרגיע אותי בעצם הידיעה שאתה אמיתי, ולא רק פרי
דמיוני.
ועם כל זאת, זה משגע.
זה מטריף אותי לגמרי.
אתה קיים, ובמבט ההוא שלו אתה נותן זכות קיום לפנטזיות הכי
נסתרות שלי, לחלומות הכי נואשים, אתה גורם להם לעלות ממרתפיי
החשוכים, בהם ניסיתי להסתירם מעצמי, ובעיקר ממנו.
כי הוא, הוא לא יודע.
כי הוא, הוא לא אתה.
ואולי, אולי הוא ואתה הם אחד. אולי הפיצול הוא רק שקר נוח
שיצרתי לעצמי, ההבדל ביניכם הוא בסה"כ מחסום שמונע ממני לרוץ
לזרועותיו, להתחנן על ברכיי, לבכות, אליו, אליך.
אולי הוא בעצם יודע הכל.. וכך היה תמיד.. ואני, כל מה שאני
רוצה זה להאמין, ובאמת, בזה שהיה לנו משהו...
אולי לא.
אולי זה מה שהוא ידע תמיד. אולי אתה הזוי בכל זאת.
אולי אתה טעות.
טעות שלו, טעות שלי, ווטאבר.
לא, לא! אינך טעות שלי! גם אם אינך קיים, גם אם אתה חבוי
ומפרפר לצאת, גם אם אתה זה הוא ולא איכפת לך, אינך טעות, בשום
פנים ואופן.
כי אם אתה טעות, אז מה אני?
אז מה אני?
כי לעולם לא תראה אותי מודה בטעותי, אתה מכיר אותי, אתה מכיר
אותי, אתה הכרת אותי אז, אני אותה אני...
אז מי אתה?
ומי זה הוא?
והמחסום כל כך גבוה, כל כך עבה, כל כך קשה, אני נשברת על קירו,
ומתנגשת בו, ומלטפת, בבקשה, ומבקשת, בבקשה, אני עצמי נקרעת,
אחד מכם, שניכם, די, די, תהיו אחד, תהיו אתה, תחזור, תחזור
ותאהביני!....
תאהביני...
ואין.
כי המחסום הוא בי, הוא לא יודע, וגם אתה, גם אם תלכו יכאב לי.
יכאב לי, כי אני יודעת.
אני יודעת, אם תחזור, אני שלך.
אני ארוץ ואשטתח לרגליך, ואנשק בהונותיך, אחד אחד, ואלטף עורך,
הוא כה חלק, כן כן אני זוכרת, והשתוקקתי למגע הזה מאז, אני
ארמוס עצמי, אשנא עצמי, אשנא אותך, ובכל זאת אהיה שם, לא
אפסיק, כי לא אוכל, אני שלך, אני שלך, אני שלך.
ואין סיום הגון. ולא יהיה. עוד לא נגמר, וכנראה לא יגמר. עודני
קרועה, וכשעיני פוגשות עיניו, ומעיניו בי מביטות עיניך, ליבי
פורץ באהבה, וכל הכוח בי עוצר אותה בקושי..
ופחד חי בי, יום אחד אני אפרוץ
עצמי
ואתגלה אליך,
ושם, כשזה יקרה, איני אמות.
נכתב ברגעי שבירה קשים. |