תמיד נמשכתי לעצים.

כבר בהיותי ילדה קטנה העדפתי את חברתם על זו של בני גילי,וכבר
אז הייתי נטע זר,עץ שלא במקומו הטבעי.

כשהשנים חלפו אהבתי לעצים נותרה כשהיתה,ואף גברה.

הייתי מטפסת עליהם,יושבת שם בראש העולם,צופה בכחול שמתחלף
באפור ובשחור,לכל טיפת גשם נתתי שם וכל קרן שמש ברכתי בבואה
לעולם.

כל יום מחדש.

הייתי גם מתחפרת בתוך עץ אחד גדול וזקן,שהיה בו חלל עמוק של
אפלה ואובך,של אבק קסם של כל נפלאות הטבע,ואליו השתחלו כל מיני
חיים שונים שמצאו בחלל הזה כל כך הרבה,בדיוק כמוני.

במשך השנים,שחלפו ללא שוב,אהבתי לעצים גברה עוד יותר,אך חיי
הכירו לי דרכים והתחלתי לפסל את כל העצים שנתקלו בי
בטעות,וברגע אחד גורלם נחרץ לאהבה נצחית שממנה לא יכלו לברוח -
כי לא נתתי להם.

אהבתי אותם בעיקר בזכות שורשיהם,אילו שלא יכלתי לראות,שיכלתי
לחוש אותם חזק בתוכי,אילו שהבטיחו לי את אהבת העד הזו - כי
העצים מרגע הולדתם ועד רגע מותם נשארים באותו המקום,ומעולם לא
גרמו לי לפחד פן לא אראה אותם שוב.

פיסלתי עץ,ועוד אחד,ואפילו כשהייתי חולה וכשכוחות לא נותרו בי
המשכתי לפסל עצים.

והכוחות שבו,כמו הנחליאלי בסתיו,כמו ספינה לנמל,כמו בשובי לחלל
העץ הממלא אותי. גן של פסלי עצים עמד בחצרי,כי הרבה יותר קל
לפסל מאשר לחכות לעץ שיגדל.

אלוהים לא הבטיח לי שאחיה כמו העצים,אז לקחתי את הטבע לידי.

אנשים שחיו בסביבתי החלו לתהות,והילדים הקטנים צחקקו ובחו בכל
פעם שראו אותי.

אבל אני אוהבת עצים.

הם מה שמעולם לא יכול היה להיות לי,ולעולם לא יוכל להיות לאף
אדם.

השנים שוב חלפו,הפעם במהירות יתרה,שיש בה מעין אזהרה,ואני
שמחתי בעצים שלי,בחיי...

אדם עם חלל גדול הנני,אך אותי אף אחד לא בא לבקר,שכן עומדת אני
לבדי בדיוק באותו המקום מרגע הולדתי,קרבה יותר ויותר לרגע
מותי,ופרי מתוק וסקרן צומח על ענפיי,מנסה לפלס לו דרך בתוך
החושך ההחלטי.

נבלעתי בתוך החלל הזה והייתי לעץ התמיד.