אף אחד לא הבין למה היא מתיישבת על אדן החלון, ככה שהווילון
מסתיר את כולה. חוץ ממני. אף אחד גם לא הבין למה היא אף פעם
לא אוכלת, חוץ ממני. אז כשכולם חיפשו אותה אני ידעתי שהיא
בוכה מתחת לשולחן בחדר האוכל, וחיבקתי אותה חזק. היא אמרה לי
לעוף משם, ולא עפתי, היא רצתה לצעוק אבל ידעה שאז כולם ידעו
איפה היא. אז היא נשכה אותי, לא שזה עזר לה.
ישבנו על החוף והיא עישנה, צמצמה את העיניים וראיתי את הטירוף
נמחץ בתוך האישונים. אחר כך נשכבה על החול וספרה כוכבים,
למרות שהיה אחת, אמצע היום. היא ספרה כוכבים אדומים שלחשו לה,
כוכבים של כאב שקראו לה, כוכבים סגולים שאמרו לה שהיא לא שווה
כלום, וכשהיא הגיעה לכוכב המאתיים שבעים ושלושה, הוא אמר לה
להפסיק לספור אז היא פשוט הלכה לישון.
אמא שלה האשימה אותי בכל הסיפור, כי הייתי הכי קרובה אליה.
אני לא יודעת למה אמא שלה חשבה ככה, כי הבת שלה לא החליפה
איתי מילה, מלבד ארבע הפעמים שאמרה לי לעוף ממנה. הייתי הולכת
להלוויה אבל פחדתי שהיא תצא מהבור ותנשך אותי, ובמילא האמנתי
שהכל אשמתי (עוד לפני שאמא שלה אמרה).
אחרי כמה חודשים אמא שלה התקשרה וביקשה סליחה, ואני צעקתי
עליה שהיא לא ראתה את הסימנים והיא לא אהבה אותה והיא הייתה
כל כך שקועה בג'ין שלה והכל אשמתה.
היא בכתה וניתקה, אבל התקשרה שוב להגיד שאני צודקת.
נו ברור, אני תמיד צודקת (מלבד אז, כשאמרתי לה שכולם אוהבים
אותה, והאמת הייתה שאף אחד לא אהב אותה. חוץ ממני).