החורף הזה לא בא לי טוב
כלומר, תמיד אהבתי חורפים.
בארץ אין כמעט שלג, אבל אני אוהבת את הקור.
מעדיפה ללבוש גופיה ולהרגיש את הרוח נושבת.
הגשם בוכה בשבילי.
אני דוחקת את הרצון הידוע לכתוב דווקא עליך ראשון
אבל הוא בא וחופר
ומנסה לצאת החוצה
אני מנסה להגיד לעצמי שזאת הפעם האחרונה
אבל אני יודעת יותר טוב
שלא ניתקתי אותך לחלוטין ממני
גם אתה יודע?
החופש.
החופש הזה.

It's funny I don't remember being chained
זה לא נכון...
אבל אני אתגעגע.
וזה קשה... לא להיות חלק יותר.
לעזוב וכולכם נשארים.
ועכשיו החיים, והלימודים.
ואני לא מצליחה לעכל או לתפוס בכלל.
והזכרונות של הלילה ההוא.
עם הידיד שלי. ידיד?
מי הוא בכלל?
ולמה הוא לא נזכר בזה כמוני?
ולמה זה כמו טראומות קטנות שצובטות אותי
בכל פעם שאני חושבת עליך
ואיפה הידיד הכי טוב שלי?
ולמה כשאני עוזבת והכי צריכה אותו, הוא סוגר שבת ומתנתק.
ובסוף הוא יגיד, שאני עוזבת אותו
ולכן הייתי צריכה להתקשר אליו
אבל הכול כל כך פסיבי בעזיבה הזאת
שאני כמעט מרגישה נעזבת
ומעניין מה יהיה ביום שני
כשאני אצטרך להיפרד מכולם
באופן רשמי
אולי זה יקל עליי את הפרידה המבולגנת הזאת
ואולי הכל באמת עניין של הרגל.
ושיפסיקו כבר. האנשים המציקים. עם השאלות על החיים.
הרי המחשבות הפנימיות טורדניות מספיק.
ולא אמרתי פה שום דבר בעצם.
ולא גיליתי לעצמי אמת חדשה
שהרי תמיד בכתיבה ספונטנית, רדודה של הדברים
מגלה אני דבר חדש.
רגש שלא הייתי מבינה לולא היה כתוב.
אבל פה, אותם דברים צפים.
ואפילו אין לי הכוח לשחות ביניהם.