ואז שאלת אותי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. חייכתי את
החיוך הלא-מרוצה שלי, וציינתי ביובש שאני כבר גדולה, ובכלל-
אין לי שום עניין בלהיות משהו אחר. זה כמובן לא סיפק אותך, אבל
את הרי אף פעם לא מרוצה באמת. וחייכת את החיוך המאוכזב שלך,
שאף פעם לא יכולתי לסבול- במיוחד על רקע המחשבה שגרמתי לו
בעצמי. אז החלטתי לנסות שוב. פעם רציתי להיות סופרת. חייכת. את
היחידה בעולם שקוראת אותי. ואז נזכרת במשהו, והחיוך נעלם. ומה
עוד? אז סיפרתי לך שפעם רציתי להיות שחקנית. הפעם בכלל לא
עניינתי אותך. זאת לא התשובה שרצית. אז שאלת שוב. מה את רוצה
להיות כשתהי גדולה. והסתכלת עלי במבט החודר שלך, שאני כ"כ רוצה
לברוח ממנו, אבל אף פעם לא מצליחה לעזוב אותו. ושתקת. ואני
שתקתי. מצמצתי. נשרה דמעה. וראיתי שכמעט נגעת בה, אבל לא נגעת.