נופלת כבול עץ גידם על אדמת היער
עיניים מכובות,
שפתיים צמאות ומלוחות,
מפנה לעברי את גבה-
חשופה להתקפות ציד
מכל גיזרה
אני יודע את נפשך
מכיר את הנימה הצינית
בה את מדברת על עצמך,
ואת יודעת אותי:
אינך רוצה לפגוש את שפתיי
רק את גופי;
אני נכנע לך וכובש אותך
בתנועה משולבת אחת
בלילה השחור,
החתולים משתמשים בגופינו למסתור
ומוסיקת ג'אז רחוקה מעבר לביקעה-
ממלאת את החללים
שבהם ודאי היינו מגלים
שאין כאן אהבה,
אלא מה
שנה שביעית שלנו,
עוד פעם אנחנו נפגשים מתחת לשמיכה.
קור של דצמבר ללא גשם
נסוג תחת כפות הידיים המגששות,
ועד שתבוא אותה הגברת שתמיד מתעכבת
אנחנו פושטים את כל הבגדים
ומצטופפים
הרגע שבו זה נגמר
הוא המביך ביותר:
הצימאון מגיע לרוויה,
החשק נמסך באגם של תשוקה,
ואנחנו נותרים כשני פסלים רועדים,
עזובים אחד בתוך השני-
איננו מתנשקים
אחר כך לובשים הבגדים
שותקים ומעשנים,
הכל בסדר-
חושבים.
הלילה מתהפך בפעם העשירית
מחוץ לחלון הגדול המוגף רק למחצה-
הרוח מתגנבת פנימה.
את מפנה לי גב חמים מתחת לשמיכה,
שום דבר רע לא קרה
גם הפעם