'אולי תמצא חבר',
כך מציעה אריאל כשאני מספר לה
את הקורות אותי בחודשים האחרונים,
בן הפטיש לאהבה (הסדן);
אנחנו יושבים על שפת הצוק,
היא ברונטית בפעם הראשונה
מכל הזמנים שהכרתי אותה
היא באודישנים לדוגמנות, שתמיד הרחקתי,
על אף שהייתה בלתי נמנעת משום יופיה,
בבחינות לשנקר, לוקחת ממני ספרים בפילוסופיה, למחקר;
'אולי זה יעבוד, ואני ואתה נוכל להיות חברים'
ואז אני מבין למה היא מתכוונת:
לקרקע. למקום בו הנפשות התלושות
יכולות גם הן לתפוס
מחסה מהגשם
אני מצטופף מתחת למטריה הזו,
הסערה משתוללת מחוץ אליי, עכשיו.
הירח מלא והצוק שלרגלינו חושף ים סגול-כהה,
אני נרגע.
בהדרגה נהיה לי קר שוב,
אבל זהו קור שה'קרקע' לא תוכל למלאו,
כאן נמתחים הגבולות
ולי מתחשק לברוח לכל מיני התחלות חדשות