הולכים בשדרה
עוד מעט
תיפסק התנועה של האוטובוסים
ובבית הקפה, יניחו את הכיסאות על השולחנות
הלקוח האחרון, יעזוב בחופזה
שנינו, מביטים על חלונות הבתים
ידיים בכיסים
רעב שמתגבר
לא אומר לך מילה
ואת עם עצמך
מספרת לי על תוכניות לקיץ
שהעלים יפסיקו לנשור
כשנוכל לחזור אל הים
ואני בורח ממך אל דמיוני
מפליג בו במרחקים
שמעולם לא הפלגתי בהם
לאט, זה מנתק אותי
מכל געגוע ואהבה
ואנחנו יכולים להמשיך ללכת
בלי לפחד
בדמיוני, אנשים שהיו בי חוזרים
האם גם את נזכרת, באנשים שלך עכשיו?
מה הם השאירו לנו
בכול פינה יש תמונה שלהם
בכול חלק מהיום, יש שריטה שהם חרטו
לעיתים אנחנו בורחים לשם
כדי להתנתק מגעגוע ואהבה
גם שאנחנו קרובים כול כך
את מספרת לי
שפעם היה לנו קל יותר
אני מנסה להיזכר
מתי הרגשנו כמו ילדים
לעיתים זה מרגיש
קצת שונה
מתיישבת על הספסל
מביטה בי
מי השתנה קודם?
בדמיוני, כבר היינו זרים
מעולם לא סיפרת לי
כמה אנשים היו שלך
וכמה נעלמו
באמצע הסרט
שאת עוד סיפרת את העלילה
ואת מעולם לא שאלת
על מי אני חושב, באמצע ארוחת הערב
מה זה הזיכרון הזה שהם השאירו?
לא נותן לנו מנוחה
את קמה ומחבקת אותי
ושנינו רואים, איך מבית הקולנוע
יוצאים אנשים, מלאי התפעלות
האם גם את שואלת, מי הם
וכמה מהם עזבו אותנו בדרך?