כבר כמה דקות שהוא מחכה על קצה המדרגות, הלחץ מתחיל לפעום
ברקותיו- והנה היא יוצאת.
ברגע אחד שכח את כל הצרות שהטרידו אותו, את הלחץ והעצבנות
המעקצצת.
היא הייתה כל כך יפה. מהחיוך הצחור שהגניבה לעברו הוא הצליח
להחליף את הלחץ בהתרגשות מסחררת.
כשהוביל אותה למכונית התפנה לסקור בהנאה את קימורי גופה וכאשר
הבחין שהבגדים כבר החלו לקבל את צורת הגוף,
והשיער יבש למחצה- הבין שתכננה את "האיחור האופנתי" הקטן שלה,
וחיוך מרוצה התפשט בגופו.
הוא לא ידע לאיזה כיוון הוא הולך עכשיו, אבל מה יכול לצאת כאן
רע בעצם? פתאום הוא הרגיש קצת אשם עם עצמו ששכח לברר בשביל אמו
על הטיסה שלה לחו"ל,
אך מיד חזר לשקוע במחשבות על היפייפיה שישבה כעת במושב לידו
והתבוננה בכביש בעיניים סקרניות, במבט שמבקש להתמלא ברגש.
כן, הוא בטח ייקח אותה למסעדה נחמדה, יזמין אותה מכיסו, אפילו
שבתור סטודנט הוא בקושי מצליח לסיים את החודש.
בטח תיקח איזה סלט כדי לשמור על הגזרה ובסוף הארוחה ייתקע לה
איזה עלה קטן ממנו בשיניים,
והוא יתלבט אם להעיר לה במבוכה או לתת לה לחזור הביתה ולהתבאס
כל כך שהסתובבה ככה כל הערב.
הם נכנסים עכשיו למכונית. היא מסתכלת עליו, מתמוגגת מנחת שהיא
רואה את הידיים השזופות שלו אוחזות בהגה, והוא מניע את האוטו
בארשת פנים רצינית,
באופן כזה שגורם לה להרגיש שאפשר לסמוך עליו באמת. היא כל כך
מקווה שהיא לא טועה הפעם.
הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה ליפול על איזה דפוק אחד שיפגע
בה, אחרי כל התקופה האחרונה שעברה עליה...
אבל היא לא יכולה שלא להרגיש בטוחה איתו- עם השלווה הזאת, עם
האחיזה הזאת בהגה...
פתאום היא מרגישה קצת אשמה, נרגע הלחץ באוטו והיא נזכרת בחברת
ילדות שלה, ששוכבת בבית חולים במצב קשה ולא ייצא לה לבקר אותה
עדיין.
כן, היא שוכבת שם, החדר הומה אדם. ומתוך כל הרעשים שברקע-
האנשים שמתגודדים סביבה 'יצאת מכלל סכנת חיים! זה לא נפלא?!',
צפצופי המכשירים,
הטלוויזיה, האחיות העוברות ושבות, הילדים שבוכים ברקע- הדבר
היחיד שהיא מסוגלת לשמוע כרגע הוא את עצמה.
המוח חזר לעבוד והוא לא מפסיק לשדר גלים של כאב, היישר ללב.
האחיות גאות בה, איזו התקדמות במצבה...
כשחשבה שהיא נופחת את נשמתה, רצו לפניה כל אותם דברים רעים
מעברה- מהקטנים ביותר לגדולים ביותר. פתאום הרגישה קצת אשמה
שלא הקדישה יותר זמן לבנה,
הוא בטח יושב בשיעור, מתרגם מילים לדמעות ועוצר אותן חזק חזק
בקצה העין.
העצבים, הדאגה והכאב כבר יותר מחודש ממלאים כל תא ותא בגופו,
וכשהמורה פונה אליו, מתוך אימפולסיביות מוחלטת- הוא מקלל אותה
בזעם ויוצא מהכיתה בטריקת דלת.
כאשר הוא משבית קצת את סערת רוחו, הוא מרגיש קצת אשם על הדברים
שאמר לה. בטח היא כל כך כועסת עליו עכשיו...
אבל האמת שהוא טועה, האישה הטובה שהיא מבינה לגמרי את פני
הדברים ואת מצבו הנפשי שנתון בקשיים. את היותו פגיע באמת
כרגע... היא גאה בו שהוא ממשיך בחייו.
כן, היא אישה טובה מאד. פתאום תקפה אותה רגשת אשם קלה כשנזכרה
לפתע שאתמול השאיר לה אחיה הודעה שהוא צריך ממנה עזרה דחופה
ושכחה להתקשר.
לא נורא, היא תעשה זאת כשתחזור הביתה. אח שלה עומד להתחתן. הוא
מאורס לאישה הכי מדהימה שידע מעולם.
המצב הכלכלי שלו היה בקנטים- טרם נקלט למעגל העבודה, והיא עבדה
מבוקר עד ערב בשבילם. את הזמן הפנוי השקיעה בשביל להיות שם
לארוסה המתוסכל,
ובכל רגע נתון התנדבה למען הזולת- בכל אגודה אפשרית כבר הספיקה
להתנדב.
הוא קצת נלחץ מההתנדבות הנוכחית, הוא לא ידע כיצד היא משפיעה
עליה עכשיו. בכל זאת, בית אבות ואישה רגישה ועדינה הם לא תמיד
שילוב טוב.
ובאמת, בזמן האחרון הרגיש אשם, אשם מאד- שלא השקיע בה יותר
זמן. שתחזור הביתה, חשב לעצמו, יפנק אותה בארוחת ערב טובה
וישכח מעט את עול יומו לטובת חיוך על פניה.
מסכנה שלו... בטח עובדת קשה כל כך עכשיו. היא עוברת בין
שולחנות המסעדה, אוספת צלחות ושאריות אוכל, תרה בתקווה אחר טיפ
מזערי.
הבוס צועק מהמבטח בקוצר רוח, אבל היא כבר התרגלה, ניסיון החיים
שלה חיספס אותה.
כמה שהיא עייפה, כמה שהיא מרגישה אשמה שלא פינקה את עצמה קצת,
כל כך הרבה זמן. ששכחה את עצמה.
כל כך הרבה שעות של עבודות והענקת תשומת לב לכל מי שרק היה
מסביבה נאגרו מתחת לאישוני עיניה. כשתגיע הביתה תפנק את עצמה
באיזו מקלחת טובה ותשכח לרגע מהעולם,
אחרי כל כך הרבה זמן שראתה את כולם חוץ מעצמה. היא עוברת בין
השולחנות ואיש נאה מסמן בידו לעברה. האישה שיושבת לידו מחייכת
עבורה חיוך חושף שיניים, כמעט מושלם,
רואים שטוב לה. "אפשר חשבון בבקשה?", "אין בעיה", היא אומרת,
מחזירה לה חיוך נוגה. היא פונה להסתובב ומתחרטת, המילים מדברות
מעצמן "חמודה, יש לך משהו קטן בשיניים".
השעה כבר 11, היא סיימה את המשמרת, עכשיו רק ללכת הביתה...