שקיעה של סתיו מתחת לסלעי הגרניט של אילת מחזירה לים האדום את
שמו, שמים זרועים בעננים צבועים בצבע ארגמן. זוג בודד מהלך על
החוף הוא נועל סנדלי טבע, היא מחזיקה את נעליה בידה מנסה
להתחמק מהמים.
על המזח מול מלון הרודס נשען זוג אופנים ישן, דייג שולף בקבוק
יין וחכה מתיישב על הסלעים בסמוך לקו המים.
הוא חולץ את פקק השעם מוזג את היין לכוס פלסטיק חד- פעמית
ושותה לחיי השקיעה, הוא זורק חכתו לים, מוזג כוס שניה פותח
ואומר, יש לי חבר אדם מכובד, בן גילי, עבדנו בים ביחד כמה
שנים. כל בוקר קמים עם הזריחה יוצאים עם הספינות לים, נצרבים
בשמש וחוזרים עם השקיעה. כל לילה על כוס בירה הוא היה חוזר
ואומר לי אלברט אני יהייה מיליונר,  אני עוד יהפוך למיליונר,
ככה כל בוקר קמנו יצאנו לים ובלילה על כוס בירה הוא היה מספר
לי את אותו סיפור...לילה אני בדיוק חוזר מעבודה, אני ניגש
לדוכן, אומר ערב טוב למוכרת. אני מבקש ממנה טופס לוטו, ממלא
שישה טורים ידני מסמן את המספר שש בכל אחד מהם ואת השאר ממלא
באופן אוטומטי...כאן היה נעצר לרגע לוגם מהבירה, מקנח את הקצף
משפתיו. הוא היה מדליק סיגריה ומביט לי בעיניים...זה חייב
להיות 12 מיליון, אתה מקשיב לי? 12 מיליון לא יותר ולא פחות,
ככה זה צריך להיות. שישה אני נותן למשפחה, אחד לכל אחד שיסתדרו
בחיים, ושישה אני לוקח לעצמי, חיי כמו בן אדם, יוצא אל הים
מסתכל על הגלים.אני מרגיש את זה אני יודע שזה יבוא זאת רק שאלה
של זמן, אתה יודע איך אומר השיר הזה "לא לעבוד לעולם, לא לשרת
שום אדם"...אשליות, מוזג כוס יין נוספת ומדליק סיגריה, הייתי
אומר לו "תגיד לא חבל על כל הכסף שאתה זורק, הכל חלומות" אבל
הוא היה אומר לי "חלומות, אבל בלי השלושים שקל האלה לא יהיה לי
על מה לחלום", אחרי שנתיים בים הוא החליט לעזוב, המיליונים לא
רצו לכיוון שלו. הלך ללמוד באוניברסיטה, כלכלה או משהו כזה,
מידי פעם היה בא לבקר אותי כאן, היה מספר לי אלברט אני יהייה
עוד מיליונר אבל בינתיים אני צריך ללמוד עד שהמזל יגיע, אתה
יודע. אז אני יהייה חופשי, אני אסתכל על הים, אשתה לכבוד
השקיעה.
היינו יושבים כאן, הוא היה מספר לי על תרגילים בכלכלה ואני
הייתי מספר לו על הים, שותים בקבוק יין לבן לפעמים מעבירים
איזו סיגריה.

עברו כמה שנים שמעתי שהוא התחתן, הלך לעבוד בבנק, שני ילדים
וכלב נהיה מיליונר.
הדייג נעמד על רגליו, מנער את החול אשר דבק באוברול הישן שלבש.
אוסף את החכה מהים, לוגם את שארית היין מהבקבוק, עשר שנים שאני
יושב כאן ולא תפסתי דג.
לפני שבוע הוא ניגש אלי, אומר לי לא השתנתה, כל הזמן הזה שעבר
עדין באותו מקום עם אותה חכה. אני מסתכל עליו מקריח, מרכיב
משקפיים. הוא אומר לי עשיתי את זה אלברט, באתי לשבת מול הים.

הוא מתיישב על האופנים הישנים זורק מבט אחרון בים, מתחיל להיות
קריר אומר ונוסע אל עבר השקיעה.