בוקר אחד פשוט אומרים לך להתחיל למרוד בעצמך. טוב, לא ממש
בוקר, יותר אחרי הצהריים, כשהשמיים כבר נראים כמו קלמנטינות
רקובות. מוצאים פסיכיאטר מתמחה שמסביר לך שמה שאת זה לא טוב,
זה אפילו רע, ואת צריכה למרוד בעצמך עד שתבצעי הפיכה מוחלטת
ותשלטי באופן דיקטטורי (הוא לא אשם, הוא רק קורבן של
הפסיכיאטרית הראשית).
ולמחרת את מגלה שלא רק כת המוטרפים חושבת ככה, אלא גם אמא שלך
ואפילו דנה. ביום אחרי, לוחשים לך שגם צביקה חושב שהשלטון
הנוכחי רקוב כמעט כמו השמיים בשעה חמש וחצי, ואת חייבת למרוד
בעצמך.

טוב, אז את מגייסת כוחות מכל קצוות הגוף (מזל שיש כל כך הרבה
ממנו) ומתחילה לעבוד. רק שהפסיכיאטר שכח להגיד לך, המרד לא
יעבוד אם את לא מאמינה בו. בכל אופן, הכוחות שלך עובדים במלוא
המרץ, טנקים מטפסים על הלב ומטוסי קרב עפים מעל הלבלב שלך,
עשרים וארבע שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, שישה חודשים.
בסוף ניצחת את עצמך, ועכשיו את מתחילה לשלוט באופן אבסולוטי.

ואז בוקר אחד פשוט אומרים לך להתחיל למרוד בעצמך. טוב, לא ממש
בוקר, יותר אמצע הלילה, כשאת מתעוררת מסיוט שהיית אמורה להיפטר
ממנו בזמן המרד.
מסתבר שאת כל המרד עשית לא נכון, ובכלל לא היית אמורה להילחם,
היית אמורה לגשת בדרכי שלום.
אבל את זה, את זה הד"ר שכח להגיד לך.