שש ורבע בבוקר. מוקדם מדי, השעון מצלצל. יד נשלחת מהפוך, מכבה
אותו במכה. אנחה נשמעת, ואני קמה. עוד יום מתחיל...
לצחצח שיניים, להסתרק, לסיים להתארגן, לאכול משהו, ללבוש
מדים... שבע וחצי. שיט, אני שוב מאחרת. דיסקית, תג, כומתה,
חוגר. מדוגמת? בערך. לוקחת סוודר ויוצאת החוצה. המעלית מתעכבת
בכל קומה שנייה, וכל שכן מוצא לנכון להעיר על "איך שגדלתי",
ו"מה, כבר צבא?", "העיקר קרוב לבית", "יופי, כל הכבוד, שיהיה
בהצלחה!". הנהונים וחיוכים מנומסים, ואני מתחילה ללכת לתחנה.
רואה מרחוק שני אוטובוסים עוצרים, זה אחר זה, וממשיכים לנסוע.
נו טוב, אז אני באמת מאחרת...
האוטובוס מגיע, דחוס כמו כל אוטובוס בבוקר. עולה, מציגה חוגר.
נסחפת בזרם האנושי אל תוך האוטובוס, נוסעת שש תחנות, יורדת.
נכנסת למעבר התת קרקעי. הגרפיטי מכוער כתמיד. מרחוק שומעים כבר
את צלילי האקורדיון - "אדון עולם" - של הזקן הקבוע שמנגן שם.
יש שניים, הם מתחלפים ביניהם. אולי הם עובדים במשמרות. לפעמים
אני תוהה אם הם יודעים לנגן עוד דברים חוץ משירים ישראליים
ישנים כאלה.
ממשיכה בדרכי, מגיעה לרכבת. שוב חוגר, שוב הנהון של המאבטח.
הרכבת עוצרת מעליי, זרם חיילים מתחיל להגיע. חלק עוקפים,
ממהרים, חלק משתרכים מאחור. אני יוצאת מהתחנה, ממשיכה בדרך.
ילדים הולכים לביה"ס, ואני - לבסיס. שוב לחכות במעבר של משמרות
הזהב. שוב לראות את "הילדה הרועדת" בדרך לביה"ס. היא תמיד
רועדת, כאילו שהיא קופאת מקור. למה שלא תלבש סוודר או משהו?
הנה הש.ג. "שלום שלום", שוב חוגר, להיכנס. להתחיל ללכת לצד
השני של הבסיס, למשרד. נכנסת פנימה, מפעילה את המחשב, את
הטלפון, פותחת את הארונות הנעולים. מתיישבת, בוהה קצת בקיר.
כמה טלפונים, קצת ניירת. דואר, תיוקים, אנשים פה ושם. כל מיני
דברים קטנים. ארוחת צהריים. ושוב חזרה למשרד. ושוב דברים
קטנים. עוד קצת טלפונים, לו"ז, מסמכים. קצת סוליטר.
יאללה, חוזרים הביתה. לתפוס טרמפ עם מישהו, או ללכת לאוטובוס.
האיש המנגן כבר לא שם. חשוך, מפחיד לעבור שם בערב. שוב מפספסת
את האוטובוס, והנהג לא עוצר. סעמק. מחכה עוד. הנה עוד אוטובוס.
שש תחנות, ואני ליד הבית.
עולה למעלה, להוריד מדים, לשטוף פנים, לאכול משהו. קצת
טלוויזיה, קצת מחשב, קצת ספר. ליפול ממוטטת על המיטה. לישון.
לקום למחרת...
שש ורבע, מוקדם מדי.

שגרה זה ר-ע.