צלצול שעון מעורר, חמש וחצי. לגנוב עוד כמה דקות של שינה...
פאק, כבר עשרה לשש. הפלאפון מצלצל, אני מאחרת. "כן, אני כבר
בדרך", מנתקת את השיחה, משפשפת את העיניים וקמה. לשטוף פנים,
לארגן תיק, לעוף מהבית.
ושוב אני נכנסת לחדר הזה, מעין כיתה מאולתרת במתנ"ס. היא כבר
יושבת שם, מחכה. מחייכת, אומרת שלום. שואלת מה שלומי, "הכל
טוב, תודה. מה איתך?" חיוך, הנהון. עוד כמה דיבורים על עבודה,
על בי"ס, על לימודים, על צבא, על טלוויזיה, על מזג האוויר. אני
מתארגנת, מוציאה את התווים, היא מושיטה לי את הגיטרה. אני
מתחילה לנגן. מסיימת לנגן את הקטע, ועוברת לנגן שיר אחר.
מסיימת גם אותו, והיא מחייכת, מהנהנת בראשה "ממש יפה" היא
אומרת. ואז השאלה הקבועה, שבעקבותיה אני מוציאה את הדיסק, שמה
במערכת, והיא מתחילה לרשום תווים ואקורדים.
ובזמן הזה, בזמן שהיא כותבת, אני מתבוננת בה. היא יושבת פה,
אישה כבת 50, שמנה נורא, מכוערת. טיפשה למדי, צעקנית. לבושה
בסוודר הניצחי, חסר הצורה, ובמכנסיים הדוקים מדי, מתפקעים מעל
ירכיה העבות מדי, קצרים בחמישה סנטימטרים, חושפים רגליים
ונעליים מכוערות. על צווארה - כתמיד - אותה השרשרת. שרשרת זהב
דקה, שבקצה - מגן דוד מזהב, גרוזיני משהו.
אישה מבוגרת, מכוערת ובודדה. אני לא יכולה שלא לרחם עליה במידת
מה. חולקת דירת קרקע קטנה עם כמה חתולים. חוזרת הביתה לבית ריק
וקר. לבד.
וכאן, היא יושבת מול המחברת ורושמת. והקירות המזעזעים מסביב,
בגוון דהוי, רק גורמים לה להיראות יותר נורא ממה שהיא באמת.
והשרשרת הזו... איזה סוד מסתתר מאחוריה? אולי קיבלה אותה
כמזכרת מהוריה? אולי מתנה מאהוב טרגי? ואולי זה אחד מהחפצים
הבודדים שזכתה לשמור לעצמה, כשעלתה לארץ?
ובזמן שאני מתבוננת, והמחשבות רצות לי בראש, הזמן חולף,
האקורדים כבר רשומים. מנגנת עוד קצת, מדברת איתה עוד קצת, ואז
נגמר השיעור. מארגנת את הדברים - ויאללה, לחזור הביתה.
ואז אני יוצאת, עטופה במעיל, אל הקור שבחוץ. השאיפה הראשונה של
האוויר הקר משתקת אותי, וגל קור מלווה בצמרמורת עובר בי. אני
מתחילה ללכת, יותר בשביל להתחמם מאשר כדי להגיע הביתה. ואני
ממשיכה לחשוב עליה, על האישה הזאת. על הסיפור שאולי היא
מסתירה. ואני? אני נשארת אני, מרחמת עליה, ומקווה לעולם לא
להיות מי שהיא הפכה להיות. בודדה כל כך.