זה עדיין כואב, לעזאזל איתך.
מיליון דקירות קטנות בכל יום.
ואני חולמת עליך, ואין לי מושג מה אתה מנסה להגיד לי. אולי
תהיה ברור? זה די מטריד להתעורר כל יום מחלומות על אנשים מתים.
בטח אתה מחייך עכשיו, את החיוך הציני הרגיל שלך.
ואפילו הצבא הפך לבלתי נסבל במיוחד מאז. עזוב את כל החרא
הרגיל. קשה לי לשמוע כל הזמן על זה. ולראות את האנשים שהיו שם,
אחראיים על אותן מערכות שכשלו.
הגיע אלינו לא מזמן מישהו חדש. ואני יודעת מה היה התפקיד שלו
אז. אני לא מסוגלת להסתכל עליו. והוא מנסה להיות נחמד, כולו
משתדל להסתדר עם כולם.
לא יעזור, אני מסתכלת עליו ורואה אותך.
לפני כמה ימים, ישבתי במשרד עם שאר הבנות, ופתאום השמיעו את
"איתי" ברדיו. והן התחילו לשיר... ואני רציתי לבכות. אז חרקתי
שיניים והעברתי את זה, הצטרפתי אליהן. הרי צריך להמשיך לחייך,
לא?
מסכות ארורות.
ואז ידיד שלי קפץ למשרד וסיפר לי שהם עשו מרתון "יאניב" מטורף
במשרד, ושהוא ניצח. ואני חשבתי על הפעם ההיא, זוכר? שהייתם
אצלי ואתה ניסית ללמד אותי לשחק.. לא הצלחתי להבין והתייאשתי,
ובסוף שיחקנו בזוגות. ניצחנו. בזכותך, מן הסתם. עדיין יש לי את
הדף ההוא.
ויש את התמונות שלך באלבום. והשירים שמזכירים לי אותך. וכמה
דברים שהתחלתי לכתוב על מה שהיה בינינו פעם, ונשארו לא גמורים.
וסתם העובדה שאתה חסר לי. כבר חמישה חודשים שלא יצא לי סתם
לדבר איתך בסוף של יום מעיק. כבר חמישה חודשים שלא יצא לי
לשמוע את ההערות המציקות שלך. חמישה חודשים בלי לריב איתך.
חמישה חודשים בלי לגעת בך. חמישה חודשים בלי לקטר לך, חמישה
חודשים בלי לשמוע המלצות על פאבים חדשים, או הופעות שוות.
חמישה חודשים בלי לספר לך על אנשים שיצאתי איתם, חמישה חודשים
בלי לשמוע עם מי ניסית להתחיל הפעם.
אני מתגעגעת לזה. אני רוצה לריב איתך ולהגיד לך שאתה שוביניסט
ומעצבן. אני רוצה לשמוע את הקול שלך מבקש סליחה. אני רוצה
לראות אותך ולשמוע איך עבר היום. אני רוצה לשמוע את הצחוק שלך
ולראות את החיוך שלך. אני רוצה לחבק אותך ולהריח את הבושם שלך,
ולדעת שהכל בסדר, כמו פעם.
אני רוצה שתחיה, לעזאזל איתך.