מרים ישבה בתחנת המשטרה, וחיכתה לתורה. אשה קטנה ואפורה, ללא
איפור, שערה סטור וללא ברק. לא היה מזיק לה חפיפה הגונה. ישבה
מכונסת בתוך עצמה, ללא עניין סביבה. בנה בן ה- 5 משה ישב לידה
חסר שקט, מסתובב בכל ההמולה של התחנה, מלא עניין. ילד
היפראקטיבי, נוגע בכל דבר ולא מפסיק לשאול שאלות את אימו שלא
טורחת לענות לו.
התחנה רחשה פעילות, שוטרים שהביאו אסירים באזיקים, משתוללים.
כמה בחורות עם איפור כבד ישבו בפינה, צחקו והתחילו עם כל שוטר
או סתם גבר שהיה בטווח קולן. הרעש היה בלתי נסבל, ובתנאים אלה
היו השוטרים צריכים לעבוד, ולהשליט סדר. מעל כל ההמולה נשמע
קולו של שוטר: "מרים אזולי, מרים אזולי גשי לדלפק". מרים לא
שמעה. ניגש אליה שוטר ושאל  "את מרים אזולי?" מרים נבהלה. "כן
אני מה קרה"? "כלום ענה לה השוטר, הגיע תורך. גשי לדלפק". מרים
קמה בכבדות, כמו זקנה שאזלו לה הכוחות, וניגשה לדלפק. השוטר
הגיש לה שאלון שתמלא ושאל אותה לסיבת בואה. "באתי להתלונן על
חיים, החבר שלי."
"מה הוא עשה"?
"הוא הכה ופצע את התינוק שלי".
"איפה השארת את התינוק שלך?"
"בבית חולים".
"איפה חיים החבר שלך עכשיו?"
"איני יודעת, יצא לשתות עם החברים שלו". הוא מלא את הפרטים שלה
וכתב עוד מספר דקות.  "בסדר. תחתמי כאן שכל מה שאמרת אמת, אנו
נבוא לביתך לדבר איתו. את יכולה ללכת". ובזה פטר אותה. מרים
אספה את משה שהספיק להתלכלך בדיו של תביעת אצבעות. הם הלכו
ברגל שעה ארוכה עד שהגיעו לבית החולים. במחלקת הילדים שכב ריקו
בן ה- 3 בוכה קשות עם יד מגובסת. כל כך קטן. הגבס נראה כמו
איבר נוסף יותר גדול ממנו . מרים פרצה בבכי והרימה את ריקו על
זרועותיה, ערסלה ונענעה אותו באהבה. ודיברה אליו בשקט. אט אט
נרגע ונרדם. התרופות שהכניסו לו באינפוזיה לווריד זעיר עזרו לו
להקלה בכאבים. הוא ניראה כמו בובת צעצוע על חוטים. עובדת
סוציאלית ניגשה אליה. "גברת מרים אזולאי, בואי למשרד אני רוצה
לדבר איתך". מרים הניחה בעדינות את ריקו במיטה הקטנה וניגשה
למשרד. משה בנה כבר היה שם משחק עם כל מה שהיה על השולחן. "שב
בשקט" ניערה אותו בזרועו,
"תפסיק לנגוע בכל דבר".
"גברת מרים כבר דיברנו על זה שבנך משה צריך טיפול  פסיכולוגי.
האם הלכת איתו"?
"לא, לא היה לי זמן, אני עובדת בשתי עבודות. וכשחוזרת הביתה יש
לבשל לנקות לטפל בילדים והרבה כביסה. ובסוף אני כל כך עייפה
שאני נופלת למטה. איך אמצא זמן לגשת עם משה לפסיכולוג"?
"ומה עם החבר שלך? תראי מה עשה שוב. זו לא פעם ראשונה שהוא
מכה את הילדים שלך. מדוע אינך מתפטרת ממנו? הוא גם מכה אותך
לעיני הילדים".
"אני לא יכולה להיפטר מהחבר שלי הוא מביא משכורת הביתה. אחרת
אין לנו מה לאכל. המשכורת שלי לא מספיקה."
"מרים, המצב הולך ונעשה קשה, וגרוע מפעם לפעם. הפציעות שלכם
נעשים חמורים יותר ויותר, למה את מחכה שיהרוג משהו מכם?".
"אני יהרוג אותו בום בום" שמענו לפתע את משה שעשה שתי אצבעות
כמו אקדח וירה בדמות דמיונית. הוא עמד בשקט לידם הקשיב לשיחה ,
ולא הסתובב כהרגלו.
מרים ישבה שעה קלה ליד ריקו  שהשמיע קולות בכי תוך כדי שינה.
לאחר מכן הלכו הביתה.
"סוף סוף הגעת? אמר בזעם חיים. תעשי משהו לאכל אני רעב. איפה
הייתם בכלל"?
"איפה חשבת? אחרי שהכיתה את ריקו שברת לו את היד. הלכנו לבית
חולים".
"לא נכון, כמעט שלא נגעתי בו. הוא שגע אותי עם הבכי שלו.
ועכשיו תעשי אוכל".
"איפה רוחל'ה?"
"לא יודע, מתחבאת בחדר כרגיל".
מרים מיהרה בבהלה לחדר הילדים, פתחה את ארון הבגדים, ומצאה שם
את רוחל'ה מצונפת בפינת הארון כשבגדים מוערמים עליה. מרים משכה
אותה, ואמצה אותה לליבה. הילדה בת ה- 8 רעדה כעלה נידף ושיניה
נקשו בעווית בלתי נשלטת. היא הייתה בפאניקה. מרים הכירה התקפים
אלה שלה. הביאה אותה לחדר האמבטיה, רכנה ראשה בכיור ופתחה עליה
מים קרים. לאחר מכן, הפשיטה אותה והביאה אותה לחדרה למיטה
הגדולה ושכבה כשהיא מצמידה אותה לגופה החם והמגונן. וכל  אותה
עת לטפה ראשה הרטוב, ודיברה אליה בשקט להרגיעה.
רוחל'ה נרגעה, ונרדמה. מרים יצאה חרש למטבח ששם חיים הכין
לעצמו כריך, הוציא מכל הבא ליד מהפריזידר בלי להתחשב שישאר
למשפחה.
"זהו חיים תגמור לאכל ותעוף לי מהעיניים. אני לא רוצה יותר
לראות אותך בבית שלי. אני לא צריכה את הכסף שלך, אתה במילא
אוכל את האוכל של הילדים בלי להתחשב. והזהרתי אותך אם תיגע שוב
בילדים שלי תעוף מהבית שלי".
חיים נשאר עם פה פעור כשהאוכל נופל לו. הוא התעשת במהרה כמו
ביתר הפעמים בסיטואציות דומות. ניגב את פיו, ניגש אליה, עוטף
אותה בזרועותיו וכאילו חיבוק.
"די תפסיקי, היינו בסרט הזה, אני נורא נצטער, מבטיח לך שלא אגע
באצבע הקטנה שלהם. את יודעת שאין לי לאן ללכת". הצמיד אותה
לגופו, צורת שכנוע  נוספת שתמיד צלחה אצלו. שכנוע בגבריותו.
כשראה שהיא לא נכנעת התחיל לדבר בקול בוכים, והזיל דמעות תנין.
מבקש רחמים שתשאיר אותו עד שימצא מגורים אחרים והבטיח לעזוב
ברגע שיסתדר.
"בסדר בסדר" אמרה מרים, "תישאר עד שתמצא מקום אחר, ותשתדל שלא
נרגיש בך". כמו במטה קסם התעשת חיים, חזר לאכל וכאילו כלום.
הוא היה טיפוס חסר מצפון,  אגואיסט, ורדוד. היתרון היחיד שלו
היה יופיו. היה לו פנים של אל יווני. גברי משולב עם ילדותי.
גופו היה תאווה לעיניים. נשים תמיד הפנו מבט ופרלטו איתו. עד
שפתח את הפה. הוא היה מקסם שווא. ומרים נפלה ברשתו לפני שנה.
הייתה לו מגרעת שבאיחור עלתה עליו. הוא היה אלים ללא שליטה.
וכשהייתה לו התקפת אלימות אי אפשר היה לעוצרו. וכמו שנדלק ככה
כבה. הוא עשה הרבה נזקים למשפחה, כל אחד הרגיש את נחת זרועו.
השכנים ידעו, העובדת הסוציאלית ידעה, אפילו המשטרה ידעה ולא
עשתה מאומה. כמו הפעם. הם לא הגיעו כפי שהבטיחו.
עבר חודש בשקט. ההבטחה שיעזוב נשכה כרגיל. ניקו חזר מבית
החולים, כולם ציירו לו על הגבס ציורים לשמח אותו. את מושיקו אי
אפשר היה לנתק מהבוידם שעל הגג. לשם היה הולך להתבודד ולחטט
בארגזים של אביו שנהרג במילוי תפקידו כשומר לילה באתרי בניה.
הוא כמעט ולא זכר אותו. היה בן 4. כל בוקר כשאביו היה חוזר
מהעבודה לבוש מדים של חברת שמירה, חגור באקדח, היה נכנס בפתח
ודבר ראשון היה מניף אותו באוויר ושואל  "איך עבר הלילה על
מושיקו שלי". ומושיקו היה צוהל ומספר שחלם שבאו שודדים לבית,
והוא הבריח אותם עם האקדח של אבא. בום בום  והם ברחו. כל  בוקר
הספור היה חוזר על עצמו, עם שינויים קלים. בכולם מושיקו הגיבור
יורה בהם בום בום. גם עכשיו, משיקו היה שקוע בעולם הדמיונות
שלו. מניף את האקדח של אביו. היה קצת כבד, מה אכפת, זה מה
שחיבר אותו עם זכר אביו.
לפתע  שמע רעש של  שבירת כלים וצעקות מלמטה. משיקו נדרך. התקרב
לפתח שממנו ירדו מדרגות. הרעש גבר היה בכי נוראי של אחיו ריקו,
ויללות של אחותו. אימו צווחה בהיסטריה,
"די תעזוב אותו, אתה הורג אותו". לפתע נדמו הצעקות של ריקו.
רוחל'ה צווחה כאילו שחטו אותה. ואימו מרים בכתה וצעקה, "הוא לא
נושם. הרגת אותו, הרגת אותו". ריקו היה כחול  וחבול כולו. יצא
לו דם מהאף ומהאוזניים. רגלו הייתה בזווית לא טבעית לצד, וראשו
התנפח כמו בלון. לפתע שמעו קול ילדותי. "הרגת אותו הרגת אותו".
משיקו עמד מעל מיקו ששכב על הרצפה. וחיים עמד לידו. זה עתה
הטיח את מיקו בקיר כשראשו קדימה. מבט מטורף היה לו.
"אמרתי לך להשתיק אותו, נכון?" צווח "את אשמה, בגללך הכל".
"אני יהרוג אותך בום בום". ושתי יריות נורו מהאקדח שהיה בידי
משיקו. מההדף הוא נפל אחורה, כל כך נבהל מהרעש וההדף שפרץ
בבכי. הוא לא היה מוכן לרעש שיעשה האקדח של אבא. מההמולה לא
שמו לב שחיים נפל ארצה כמו בול עץ. שתי היריות פגעו בו אחד
בבטן ואחד בגרון. הוא זעק לאוויר, שהלך ואזל מראותיו.
"רוחל'ה רוצי לשכנים שיזעיקו אמבולנס. רוצי חיים ימות". רחל
יצאה בריצה. סגרה הדלת מאחורי גבה, והחלה צועדת כף רגל אחר
אגודל  סופרת את הבלטות. והיא שרה "הוא ימות, צריך אמבולנס
מהר. אחד שתיים שלוש. יצא לי מהראש. ארבע חמש שש.  ימות לו
הטיפש". לפתע באו בריצה השכנים. "רוחל'ה מה קרה אצלכם שמענו
יריות".
"אחת שתיים שלוש, יצא לי מהראש. ארבע חמש שש, ימות לו הטיפש".
כשראו שלא יקבלו תשובה ממנה רצו לביתה .
כעבור זמן היגע אמבולנס, ואפילו משטרה, עיתונאים ומי לא.
חיים מת באמבולנס. כשלצדו מרים עם מבט קשה ומשה בזרועותיה
ממשיך להגיד בום בום ועם שתי אצבעותיו יורה לכל עבר.  ריקו
החלים. היום בן 20 עם שכל של בן שלוש.