תמיד, אבל תמיד ביום שישי בצהריים הרחובות מפוצצים באנשים.
נוער, קשישים, נשים בגיל העמידה... שעושים את הקניות האחרונות
שלהם ליום שבת. כולם קונים וקונים וקונים.. כאילו הם יורדים
למחתרת, יש מלחמה והכל הולך להיות סגור לתמיד. ואני נוסעת
בדרכי לקחת משהו מחברה עם אופניים, סתם כך. בכביש אי אפשר
וכולם יצפצפו וידרסו אותי, אז אני נוסעת על המדרכה. ועל
המדרכה... כולם הולכים לאט, עומדים באמצע המדרכה כאילו היא
כולה שלהם - וכל האנשים איטיים כל כך....נו, תלכו יותר מהר למה
אתם מחכים?! איזה עצבים.
עיקול פה, סיבוב שם ואני כמעט דורסת מישהו... שיט שיט, לא, אל
תעמוד לי בין הגלגלים - יופי, "סליחה ווי, לא התכוונתי" זה לא
יאמן איך אנשים שקועים בעצמם, ולא מתחשבים באנשים שרוכבים על
אופניים!
סוף סוף לקחתי את המשהו מחברה שלי, והייתי צריכה לחזור את כל
הדרך הנוראית הביתה.
אז נסעתי, ושוב היתקלויות, ושוב אנשים, רק לא כמו קודם אלא
יותר גרוע - עלייה ענקית!
התאמצתי בין אנשים. יחד עם הרעש והלחץ ברחובות, הולכים..
ופתאום הם עוצרים לי בין הגלגלים, נזכרים לדבר עם מישהו. ואז
עוד דבר - אתם מכירים את הערסים האלה שעושים סרנדות עם הצפצפה
של האוטו ביום חם בו כל הבנות לובשות בגדים בגודל ציפורן? אז
אחד כזה הציק לי. גם לא לבשתי משהו מיוחד, סתם החליט להתעלק
עליי. אחרי התעלמות ממושכת הפיוז האחרון שלי נשרף, הסתובבתי
לצרוח עליהם ויעופו לי מהעיניים והסיבוב שלי גרם למבט שלי
להיפגש עם מבט של מישהו אחר, מעבר לכביש. הוא לא היה סתם
מישהו.. לא לא.
זה היה מישהו מיוחד, בחיים לא ראיתי אחד כזה, המבטים ננעלו.
אחרי שהבטנו בעיניים של האחד והשנייה 18 שניות (אבל מי
סופר...) ושקט מסביב, שקט עדין שעוטף את שנינו, ושום דבר לא
הפריע.
ואז, הוא הלך באילוץ.... ונעלם.
מה... מה קרה לי.. וואו.
וכל העולם פתאום ממשיך! רגע, רגע חכו שנייה, מה אתה ממהר?
ואנשים פתאום מהירים מידיי, נתקלים בי בלי רחמים!  "אוף ילדה
אל תתקעי פה באמצע הרחוב" "זוזי כבר מה החלטת לעמוד באמצע
המדרכה!", הלכתי עם אופניים לאט לאט, ולידי אנשים רצים
וממהרים, כאילו הולכים לסגור את כל החנויות ממש עוד מעט...לאן
הוא נעלם בין ההמון? אנשים כל כך שקועים בעצמם...לא מתחשבים
באנשים המומים עם אופניים בצהרי יום שישי...