כבר הרבה זמן שהוא מרגיש כמו תייר אילם בעיר עיוורת.
כמה זמן?
שנה?
חמש שנים?
יותר מעשור.
הוא חי לבדו, בדירה קטנה, שכורה, במרכז הארץ. דלתות הבית
עשויות מעץ בצבע חום גס, וקירותיו מתקלפים מעט בגלל הנזילות
בעת החורף. באחד משני החדרים היחידים בבית נמצא מחשבו, שם הוא
מעסיק את עצמו במשך היום. עבודתו היא מהבית - דרך המחשב,
ובשאר היום הוא גולש באתרים האהובים עליו.
כך יוצא שמר סטרייפ נמצא רוב היום בביתו.
אתמול, לא כבכל יום, הוא החליט לאכול את ארוחת הצהריים שלו
בחוץ. הוא הלך לאחד הרחובות הנחשבים בעיני רבים כאטרקטיביים
במיוחד והתיישב באחד מבתי הקפה ברחוב.
חנוט בחליפה מרופטת שרכש מימים ימימה ומקטרת מסריחה, הוא צפה
בכל העוברים ושבים לפניו ברחוב.
אישה עם עגלה ותינוקת קטנטנה לבושה בבגדים כחולים בתוכה, ילדה
מתבגרת עם פנים תמימות וגוף זעיר, עם עגילי פירסינג על כל
גופה, שחקן טלויזיה צעיר שזכה בפרס על תפקידו לפני כשבועיים,
מהלך יחד עם כלבו...
מחשבותיו נדדו...
בתוך מוחו של מר סטרייפ:
הההההההה לאה
תתקדם.
ככה היא אמרה.
בוכנות דוחסות ורדים אדומים.
אני צריך לחזור לקבר של יצחק, להניח כמה אבנים, למען הכבוד
העצמי. שלי ושלו. מה עוד נותר אם לא זה? קצת כבוד למתים, אם
לא לחיים העלובים שבתוכי ומסביבי.
הלא כן?
חן חן.
המלצר הטיפש הזה, אשאיר לו שני שקלים ואלך לחנות שמעבר לכביש.
חנות מעצבים? מתנה לאשתי כביכול. כן, נו מה - אשתי. אקנה
לאשתי המהודרת שמלה לחג. הנה, בדיוק זו - לבנה עם חלק עליון
בצבע אדום כמו דם. אפתיע אותה בארוחת ערב, אשים תקליט של ג'אז
וארקוד איתה ועם שמלתה עד אור הבוקר.
למחרת:
מר סטרייפ התעורר במיטה כשלצידו השמלה שקנה אמש.
התריס שמעל מיטתו היה סגור ומעט אור נכנס, רק בכדי להאיר את
הדלת שבקצה החדר ואת התמונה שלידה, שהביא לו מישהו מן העבר
הרחוק, עליה התנוסס שיר ישן. אור מן התריס הראשון האיר על
המילים:
"אי אפשר להישאר
צריך לקום להתעורר
ללכת אל מקום אחר
לקחת את הזכרונות..."
והתריס השני האיר על המילים:
"אני לבד בעיר הגדולה
מהתחלה להתחלה
מ'אני לא יכול כבר' ל'נמאס'
וכל דבר נראה לי כל כך גס...."

מר סטרייפ המשיך לישון ולישון לצד השמלה שקנה אמש, ומילות
השיר מילאו את החדר בצבע אפור.