אני יושבת בחדר, בשעת לילה מאוחרת, מרגישה לפתע כפי שהרגשתי
לפני כמה חודשים, בשנה שכבר עברה וחלפה, בתקופות הקשות, אלו
שכבר נגמרו, אלו שבאו לפני השינוי. או שמא אני טועה? אולי לא
השתנתי כלל וכלל, ולמעשה אני אותה ילדה קטנה ומסכנה, ללא כל
הבנה בחיים, חסרת אונים ובכיינית. כזו שלא מצליחה להתמודד עם
הרגעים בהם היא נותרת לבד.
אני יושבת בחדר, בשעת לילה מאוחרת, שוב מקלידה אותיות על
המחשב, למרות שלא עשיתי זאת כבר הרבה זמן. כבר הרבה זמם שאני
שואלת את עצמי: למה? למה הפסקתי לכתוב?.. התשובה שהכי נראתה לי
הייתה שילוב בים חוסר זמן לחוסר צורך. הכתיבה משחררת לחצים
מסויימים, ותסכול, וקיוויתי שהצלחתי להביא את עצמי למצב שכל
התסכולים שלי יוצאים בשיחה, או אפילו למצב אידאלי בו איני
מתוסכלת, מצב בו מצאתי את האושר, מתחבא לו בתוך חוות הכשרה,
בין חברי הגרעין. אושר הוא הרבה פעמים אשליה. הרגשה רגעית טובה
יכולה לפעמים להיתפס בתור אושר, אך היא עוברת, ואז נדמה לנו
כאילו האושר חמק לנו מבין הידיים, שלמעשה בכלל לא תפסנו אותו.
אילו היינו תופסים, הוא לא היה בורח. כי האושר הוא לא לחייך כל
הזמן, אלא פשוט לדעת שגם כאשר אתה עצוב, מתוסכל, כועס או
מבואס, זו הרגשה זמנית, רגעית וחולפת בתוך חייך השלמים
והמגוונים. האם במקרה דווקא ביום בו אני בבית, בחדרי, ולא
בחווה אני כותבת?
אני יושבת בחדר, בשעת לילה מאוחרת, מפחדת במקצת שמא לא השתנתי.
מפחדת שאני לא יודעת להתמודד עם להיות פה, בחדר, לבד, בבית, עם
המשפחה. למרות שיש לי אלטרנטיבה, למרות שאת מרבית הזמן אני
מבלה בחווה ולא פה, אני עדיין מפחדת. מפחדת כי אני מהוססת,
מפחדת כי למרות שאני יודעת שבחווה יכול להיות לי הרבה יותר
טוב, אני לפעמים מהרהרת בדבר חיים אחרים.

אני יושבת בחדר, בשעת לילה מאוחרת וממשיכה לפנטז על היום בו
אשב בחווה ואקליד אותיות על המחשב, עם חיוך על הפנים...


7.12.06