מעשה בברוך.
אמו מתה כשהיה צעיר, ואביו נשא אישה כדי לנסות למלא את החלל
בחייו. סיפור עתיק כמו העולם. וכמו שצפוי, האשה החדשה לא אהבה
את ברוך וברוך לא אהב אותה. היא לא הייתה צועקת עליו. לא מכה
אותו. גם לא הייתה לוחשת באזני אביו לסלק את ברוך מהבית. היא
הייתה מבשלת לו והוא היה אוכל, מכבסת את בגדיו, מספרת את שיערו
- אבל כשהייתה מסיימת לקצר את שיערו הייתה מסתכלת דרכו והוא
דרכה, עד שהגיע לגיל שיכל להרויח את לחמו ואז עזב.
הוא היה מספר מעשיות בשווקים. סיפורים על נהגי אוטובוס שהסיעו
רבנים, סיפורים על דוגמניות שנרצחו בידי מעצבי שיער, ואת
המעשייה הידועה על הילד שחיפש בכל העולם אחרי אמו - וכשמצא
אותה נשא אותה לאשה. הוא היה מתיישב ליד אדם זקן חרש למחצה, או
ליד פעוט בוכה, או ליד נערה שאחזה ביד אחת כלבלב ובשניה ספר
שירה - היה מתיישב על ידם ומתחיל לספר.
תחילה בלחש, כך שרק זה שישב מולו שמע, אבל כשהתחיל מתקדם עם
העלילה היה מתחיל להגביר את הקול, והתחיל להוסיף פרטים לסיפור
(כמו נמרים קופצים דרך טבעות אש, או אניות פיראטים שסוחרות
בעבדים), או שבאמצע הסיפור היה צועק "שריפה! שריפה!",
וכך לאט לאט נקהלו סביבו המון נשים וטף, שנמשכו לדבריו כמו
שנמשכים לריח לחם טרי.
את סיפוריו היה ברוך תמיד מסיים בבכי. אם היה זה מצחוק, או
מתוך שמחה גואה, או מתוך געגוע - היה בוכה בסוף הסיפורים.
הנשים בכו איתו, והגברים זרקו לו מטבעות. זו כנראה דרכו של
עולם.

כך היה עובר מעיר לקיבוץ, מקיבוץ למושב ומשם לעיר אחרת. עד
שיום אחד, לאחר שסיים את סיפורו על האיכר שלמד לצייר, והזיל
דמעה כשתיאר בסיום את תמונת בת האיכר הנעלמת באופק. והנה כבר
דמעות ומטבעות נאספו אל כובעו, וכבר מתחיל הקהל להתפזר, והוא
כבר מהדק את הכתפייה של ילקוטו ומפנה את גבו אל העיר, והנה הוא
שומע קול קורא אליו מאחוריו.
הוא כבר היה מורגל בשאלות כמו "ומה קרה אז?", או "הכרת אותו
באמת?" - שאלות ששאלו בדרך כלל נשים משועממות בגיל העמידה. לכן
הופתע שמולו עמד נער בן גילו, ששאל את ברוך "יש'ך איפה לישון
הלילה?"
ברוך מעולם לא נשאל שאלה כזאת. בהפתעתו הרבה התחיל לחפש את
התשובה בגוף הסיפור שסיים לספר, אבל מבטו של הנער הודיע לו
שאין מדובר בשאלה ארס-פואטית. לכן השיב:
"לא. ולך יש?"
הנער חייך והציג את עצמו. שמו היה עומר, והוא סיפר לברוך שישנו
מקום בו יוכלו שניהם לישון, תחת קורת גג, ולא לבדם. הוא אמר
ששמע את סיפורו על האיכר, ורצה שברוך יספר אותו לחבריו,
שבתמורה יתנו לו קורת גג ומשהו לאכול.
עומר נראה בעיני ברוך גדול ממנו בשנה או שנתיים. הוא היה מאותם
נערים רזים שברוך ראה תמיד מחבקים נערה ביד רזה אחת, ומחזיקים
סיגריה בשניה. ברוך היה מרוכז בשיערו הצהוב והארוך של עומר. זה
היה צהוב שנראה מאד לא טבעי, כאילו אותת לך משהו שלא יכולת ולא
רצית להבין.
אחרי שסיים לדבר עומר הביט בעיניו של ברוך, וזה השיב לו מבט.
ילד כבן חמש נעצר להבין את הזוג המוזר שהחליף מבטים בדממה בלב
העיר. ידה של אמו, שלא עצרה מלכת, והמשיכה לאחוז בידו, משכה
אותו איתה הלאה מהם. הילד מיד שכח את שני הנערים שעמדו
והביטו אחד בשני, וכבר הפנה את תשומת לבו לחנות הגלידה שממול,
עד שידה של אמו משכה אותו גם ממנה.
ברוך לא ראה את הילד. הוא היה מרוכז בעומר, בשיער שלו, במחשבה
על מקום ללון בו. אחרי כמה רגעים של שתיקה עומר אמר: "אתה
בא?", והתחיל ללכת לכיוון רחוב לא ראשי. ברוך עקב אחריו במבטו,
ראה אותו הולך וקטן - את שיערו מתגמד, וכשלפתע פנה אל מחוץ
לטווח הראייה של ברוך. הוא אחז שוב בתרמילו, ובצעדי הליכה
רחבים פסע בכיוון שאליו עומר הלך.

ברוך העלה בראשו את המקום אליו עומר צועד. הוא ראה נערים
נערות, צהובי שיער וכהי שיער, רזים ועבים - יושבים במחסן נטוש
בשדה מחוץ לעיר. יושבים על הרצפה במעגל לאור נרות, ומספרים את
הסיפור על הקוף בעל שלוש העיניים.
מספרים את הסיפור בסבב, כשכל אחד בתורו מתערב ואומר: "מה
פתאום! זה לא היה בקיץ, אלא בחורף- כי שלוש דמעות, שזלגו אחת
מכל עין, נתגבשו לשלושה גבישי קרח ש...".
מיד תתערב כהת-שיער בעלת שפתיים עבות, ותאמר: "לא בקיץ ולא
בחורף! אביב היה! כיון ששלוש דמעותיו, שזלגו אחת מכל עין, נסעו
על גבי הרוח האביבית אל גינתה המתעוררת של אהובתו הקופה, וצנחו
בשורה - ובו ברגע צמחו במקום שלושה שיחי שושנים ש..." ואז היה
נכנס הכושי צהוב השיער למעגל וטוען שלא שושנים צמחו, כי אם
חרציות. וכך עד אור הבוקר אחד נכנס למעגל וחברו יוצא, ובעצם לא
סיפור אחד הם מספרים כי את כולם.

כך ראה בעיני רוחו ברוך את המקום אליו הולך עומר, לכן האיץ עוד
יותר את צעדיו כדי להשיג את הנער. הוא פנה היכן שראה את עומר
פונה, ואז שוב - במרחק כמה עשרות אנשים ממנו - ראה את הצהוב
שהיה שיערו של עומר מאותת לו להאיץ, מאותת לו לעקוב אחריו ולא
יאונה לו כל רע. ברוך המשיך ללכת, שומר על מרחק מהאיתות, אבל
לא מפספס אף פנייה. למרות שהמרחק ביניהם נשמר, ביניהם צעדו
עכשיו פחות מעשרה אנשים. אחר כך פנו לרחוב רחב במורד גבעה,
וכשנכנס ברוך לרחוב ראה שאין על המדרכה בינו לבין עומר, על אף
המרחק, אפילו
אדם אחד פוסע. עומר התחיל לרוץ במורד, הדי רקיעות סנדליו
מרעימים וניתזים מקירות הבתים. ברוך התחיל גם לרוץ. עומר האיץ,
ואחריו גם ברוך האיץ. ברוך התחיל להתנשף, והעלה בדמיונו שעומר
גם מתנשף עכשיו.
הוא הבין שמכל חלונות הבתים במורד הרחוב מביטים בו נערים
ונערות צהובי שיער וכהי שיער, שמחכים לו שיהפוך לסיפור בפיהם.
שמודדים את המרחק בינו ובין עומר כדי שיוכלו להתווכח אם היה זה
כך או אחרת. שמהמרים על כמה שקלים אם ישיג את עומר, או אם ינסה
להשיג אותו בכלל.
ברוך הרים את מבטו אל החלונות. תחילה פספס וקלט את השמיים מבין
הבניינים, שמיים בלא שמש. הוא לא ספר את הגוונים שעינו קלטה,
אבל היו שם כמה בהחלט. הוא הוריד את עיניו אל החלונות של
הקומות העליונות בבתים שלשמאלו. כמה תריסים מוגפים. אולי הם
מסתכלים דרך חרכי התריסים.

הוא לא הסתכל על הגדר החיה שלימינו, גדר שהציצו ממנה ענפים
משוטטים. הוא רץ וחלקם שרטו אותו, ואחר התנדנדו עד שחזרו בדיוק
למקומם הקודם. הוא לא הסתכל על הקשתות שהיו בגדר החיה. הוא רץ
לצד קו ישר וגזום שמקביל לכביש, עד שהגדר הגיעה לכניסה של
בניין - אז היה השיח עולה בקשת מעל שער הכניסה לבית. כך הוא
רץ, בלי לשים לב, לצד גדר ישרה, ואז עבר ביעף לצד קשת, ואז עוד
גדר ועוד קשת - אך הוא לא ראה כל זאת.
הוא גם לא ראה את הנערה האדמונית שפסעה בכפכפיה על השביל
מהבנין אל הקשת. הוא לא ראה שהיא נושאת בידה שקית ירוקה עמוסה
בזבל עירוני מצוי. הוא לא ראה שמבטה נעוץ באבני השביל המוביל
מביתה לשער, הניצב תחת קשת של גדר חיה. מבטו היה נעוץ בחרכי
התריסים של הנערים הצהובים המהמרים. את ריצתו הנחה רק צלילי
הסנדלים של עומר שרץ לפניו.
הוא לא ראה איך הוא מתנגש בנערה האדמונית, למרות שלימים ניסה
לדמיין את צחוק המהמרים מהקומה העליונה שצפו בהתנגשות בין
המביט בתריסים למביטה באבנים. המחזה שזכר בעיניו שלו אינו זה
של מעוף הציפור. הוא זוכר את ברכיו ואת מרפקיו שהשתפשפו במדרכה
המשופעת. הוא זוכר את השקית הירוקה הקרועה ממנה נשפכו עצמות
תרנגולת וקופסת תירס, ומיץ של אבטיח נזל מהשקית אל התיק שנפל
מכתפו למורד הרחוב - מרחק קצר מהשיער האדמוני שגלש מראש הנערה
שנתקע בה.

כיום הוא יודע ששמה רחל. הוא יודע שהיא לא הכירה את עומר, גם
לא את אמא שלו. היא לא ידעה שבקומות העליונות של הבתים מול
ביתה יש מועדוני הימורים של נערי רחוב צהובי-שיער. רחל נזכרה
שלא ראתה את ברוך אף-פעם עד אותו יום בין ערביים. אביה שלח
אותה להוריד את הזבל בזמן שהיה בטלויזיה משהו חשוב, מישהו חשוב
שאת שמו היא שוכחת - אבל העדיפה להקשיב לו מאשר לרדת לרחוב.
היא מספרת בכל הזדמנות שגם אחרי שנפל ברוך על המדרכה, היה
מתנשף. מבטו ואזניו היו נעוצות עוד באיזה ילד בלונדיני שרץ כמו
משוגע ברחוב, ונעלם אחרי כמה רגעים. היא נזכרת שהיא שכבה המומה
על גבה, שבמעלה
הרחוב רוכן ברוך - נועץ את עיניו ואזניו למורד הרחוב - מביט
דרכה. עד שחלף צליל ריצתו של הבלונדיני המטורף ההוא. רק אז
ראתה שהוא רואה אותה. שהוא רואה איך המיץ של האבטיח מהזבל
מתחיל להרטיב אותה, והוא קם להושיט לה יד.
הוא נזכר שכשראה שהתיק שלו, שהיו בו כל כתבי ידו, הולך להרטב,
שלח אליו יד והיא תפסה אותה. אז הביט בה בפעם הראשונה.

בפעם האחרונה שברוך סיפר לי את הסיפור הזה היו בו הרבה פחות
פרטים. לא זכרתי, למשל, את הילד עם הגלידה, או שלעומר היו
סנדלים שעשו רעש ברחוב. אבל אני יודע שזה הסיפור היחידי שברוך
לא בוכה שהוא מפסיק לספר אותו. גם רחל לא בוכה.