נכנסתי לשם,
מבלי לחשוב פעמיים.
נכנסתי לשם,
כי זה מה שהרגיש לי נכון לבינתיים.
נכנסתי לשם,
כי זה מה שהלב הרגיש.
נכנסתי לשם,
והיה שם אותו איש.

היית שם אתה,
הסתכלתי אלייך והלב קפץ תוך שנייה.
הדפיקות המהירות,
לרגע לא נחות.

ודיברתי אלייה,
אבל רציתי בעצם לראות אותך,
והיא המשיכה לברבר לי שעה,
לא שהקשבתי למה היא אמרה.
ואז הסתובבת
ואני החסרתי נשימה.

וחיוך עלה פנייך,
הצטרפת לשיחה,
אמרת בסה"כ מילה.

אך בשבילי זה היה הרבה.
זה הייתה בסה"כ שנייה,
אבל השנייה הכי יפה,
הכי יפה שהייתה לי מזה תקופה.

ויצאתי החוצה ואמרתי לעצמי,
הלב תמיד צודק, הוא יודע מה טוב לי.

לא מקשיבה יותר למוח, הוא עושה לי רק רע.
והלב? גורם לי להחסיר פעימה.

אז מוח יקר, כאן אנו נפרדים.
אני נשארת עם ליבי, כי הוא עושה לי טוב בחיים.
אז היה טוב, וטוב שהיה.
ואולי נתראה, בגילגול הבא.