העיניים נוצצות מדמעות, הזרועות שלנו כרוכות אחד בשני. "אני לא
רוצה לעזוב..." אתה לוחש לי באוזן, כאילו שמישהו יוכל לשמוע
אותך. "ואני לא רוצה שתעזוב." אני לוחשת בחזרה, והדמעות חונקות
את גרוני. "אל תבכי, אני לא מרגיש עם זה בנוח... את בוכה ואני
פשוט לא יכול..." אני מחייכת, והדמעות ממשיכות לפול על כתפו.
הוא מתנשם בכבדות ישר אל תוך האוזן שלי. אני מתרחקת מעט,
מסתכלת לו בעיניים. "אני מצטערת... אני פשוט..." ואתה כן בוכה.
אבל אתה מסתיר את זה, גם לך קשה עם פרידות. ואני שמה לב
לשפתיים שלך, רטובות מהגשם, ואתה מסתכל על השפתיים שלי, רטובות
מגשם ודמעות. אתה מתקרב אליי לאט לאט, מסיט את הראש לצד, ואני,
במקום לחכות לנשיקה, מחבקת אותך בחוזקה שוב, "תבטיח לי שתבוא
לבקר..." נאנחת, אמרת שתראה... ועכשיו אני מתחרטת, בפעם
הראשונה בחיים שלי, שלא הייתי איתך כשעוד היית קרוב.