באחד מן הבקרים, לא שונה במהותו ותכליתו מכל בוקר אחר בחייו,
צלצל השעון המעורר של יוסי, אשר היה רחוק מרחק נגיעה בלבד
מאוזנו. יוסי שלח יד לעבר השעון ונתן לו טפיחה קלה שתעצור את
הצפצוף המעצבן, והתמרח עוד 3 דקות במיטה, כפי שהוא רגיל. הוא
קם מהמיטה וירד למטבח. לרגע חשב שאולי הפעם יכין לעצמו ארוחת
בוקר שונה, אך לבסוף נכנע להרגל והכין לעצמו סנדביץ' אבוקדו.
באחד מן השיעורים המשעממים בבית הספר נכנסו לכיתתו של יוסי
כמה חברה שניסו לעניין את חברי הכיתה בחוג חדש.
"כל מי שנמאס לו לעשות כל הזמן את אותו הדבר שיקום ויעמוד" כל
הכיתה קמה.
"כל מי שמחפש שבירת שגרה שיעלה על הכיסא" כולם ללא יוצא מן
הכלל עברו לעמידה על הכיסאות.
"כל מי שעומד על הכיסא צריך להצטרף ל'שמים פס' החוג ששם דגש
על שבירת שגרה ועשייה שונה!"
כל ילדי הכיתה צהלו, למרות שלמעשה לא היה להם מושג על מה
הנערים האלה דיברו. היה קל לשבות את ליבם. גם יוסי התעניין,
הרי הוא ידע שלא טוב לו, שהוא מחפש ריגושים ושינויים, וזה
נראה לו הדבר המושלם!
באותו היום, אחה"צ, יוסי כבר מצא עצמו, יחד עם כמעט כל חברי
כיתתו במתנ"ס השכונתי מחכים למדריכים של החוג אשר פגשו בבית
הספר באותו בוקר.
"אחר צהריים טובים לכולם" אמר בקול חביב המדריך שנכנס לחדר,
"ברוכים הבאים ל'שמים פס', החוג החברתי הפעיל ביותר שילמד
אתכם להציב אלטרנטיבות לחיים המשעממים שלכם!"
המדריך שלף דף ועט, והתחיל לצייר פסים על דף, בצבע אחד. כל
הילדים בהו בו מרותקים, ולאחר שסיים, חילק לכל הילדים דפים
ועטים והורה להם לעשות כמוהו. יוסי היה מרותק. הוא מעולם לא
התמחה בציור, ואף פעם לא יצא לו לצייר פסים על דף, בטח לא רק
בצבע אחד. במשך שעה וחצי הילדים ישבו על כיסא ולא זזו ולאחר
מכן שבו הביתה.
לאורך שבועיים, יוסי התמיד, וחזר מדיי יום באותה שעה למתנ"ס
לצייר פסים. כל יום בצבע אחר.
אחרי שבועיים נגמרו הצבעים, ויוסי נאלץ לצייר פסים בצבעים
שהוא כבר הכיר, כאלה שכבר צייר בהם, וכאשר הוא הסתכל על הדף
הוא לא הרגיש שהוא יוצר משהו חדש. יוסי קצת התבאס. אחרי הכל,
בשבועיים האחרונים הוא באמת הרגיש שהוא הצליח לצאת מהשגרה
המייאשת בחיים שלו, החוג החברתי הזה באמת נתן לו מקום, ובנוסף
הוא גילה שהוא אפילו דיי טוב בלצייר פסים.
כאשר יוסי ניסה לדבר על כך עם חבריו לקבוצה, הם לא הבינו על
מה הוא מדבר. הם היו כה מהופנטים עדיין מכך שהם עושים משהו
שונה עד כדי שלא ראו שהם פשוט יצרו לעצמם שגרה חדשה, מצב סטטי
ממנו הם שוב לא זזים, ולא מתפתחים. "אם אתה רוצה לחזור לשגרה
חסרת התכלית בחיים שלך אתה מוזמן!" הם צעקו לעברו, "לנו טוב
פה, ואין לנו מושג על מה אתה מדבר". יוסי הרגיש כ"כ לבד, ממש
כאילו אף אחד לא מבין אותו, דווקא במקום שהוא הכי ציפה להבנה,
מקום בו אנשים הגיעו אליו כדי לשנות את החיים שלהם, כדי ליצור
משהו חדש, ועכשיו מוצאים את עצמם שמים פס על הכל, ועוד בצבע
אחד! הוא ניסה לומר להם שהם טועים, ניסה לגרום להם להבין שמהר
מאוד הם יבינו שהם לא מאושרים, אך אף לא אחד מהם הקשיב לו.
הוא הסביר, ודיבר, וצעק, ובכה... לשווא.
באחד מן הבקרים, לא שונה במהותו ותכליתו מכל בוקר אחר בחייו,
צלצל השעון המעורר של יוסי, אשר היה רחוק מרחק נגיעה בלבד
מאוזנו. יוסי שלח יד לעבר השעון ונתן לו טפיחה קלה שתעצור את
הצפצוף המעצבן, והתמרח עוד 3 דקות במיטה, כפי שהוא רגיל. הוא
קם מהמיטה וירד למטבח. לרגע חשב שאולי הפעם יכין לעצמו ארוחת
בוקר שונה, אך לבסוף נכנע להרגל והכין לעצמו סנדביץ' אבוקדו.



7.12.06
"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב..."