הרגע סיימתי שיחת נפש עם החברה שלי. לרגע היה נידמה שזאת
"השיחה האחרונה"- אותה שיחת הבהרה שבה פותחות בד"כ בנות המין
היפה, ובה שלל שאלות כמו "למה אתה דווקא איתי ולא עם מישהי
אחרת?" או "למה אתה לא יכול להתחבר אל עצמך במישור יותר
עמוק?", או "למה אתה תמיד מדבר על משפחת סימפסון?"... שיחה שלא
משנה איך היא ניגמרת, ולא משנה מה מצב הצבירה של המוח שלך
באותו הזמן, תמיד משאירה טעם רע בפה. משהו בסיגנון "כן, אני
יודעת שאתה יכול להיות יותר אינטילגנטי, אבל אתה פשוט לא
מנסה". ואלוהים יודע כמה שאני מנסה... בכל שאלה הרגשתי כאילו
אני טובע, מתאמץ בכוחות אחרונים לא לבלוע את המים המלוחים.
שעתיים שברובן רק שתקתי והקשבתי לה, מנתחת דברים הכי לעומק
שאפשר, מתחת לאדמה, קילומטרים מתחת לפני הים, ובאמת שלא רק
מהסיבה שאני רוצה לזיין אותה. עצמתי עיניים, צורבות מיובש,
ואולי מדמעות (אני לא בטוח פשוט, או סתם לא רוצה להודות
שבכיתי) ודמיינתי את עצמי בתוך תא טלפון ציבורי באילת באמצע
הלילה, כשמסביבי עצי דקל מטים ליפול, רוח במהירות 100 קמ"ש
שמעיפה אנשים עם מטריות, חתולים, ואפילו מקרר ישן באוויר.
אני חי עם הפחד הזה, הפחד שיעזבו אותי, שאשאר לבד, שאמות לבד.
שלא תהיה אף אחת לצידי שתעניק לי תמיכה נפשית כשאחזור פעם
בשלושה שבועות מהטירונות המפרכת, פעם בשבועיים מהסדיר, כשאכשל
בבחינת גמר באוניברסיטה ויבשרו שעלי לחזור על סמסטר שלם, כשלא
אמצא עבודה חצי שנה, כשיפטרו אותי מהעבודה אחרי 20 שנה כי המשק
במיתון, כשהבן שלי יודיע לי חגיגית שהוא חוזר בתשובה, כשאגלה
שיש לי אלצהיימר, ניוון שרירים, וסרטן הדם או סתם שאכנס
לדיכאון ממשהו שאיזה ילד אמר לי בבי"ס...
אני צריך את זה. אני לא יכול בלי זה. בלי זה אני כמו זאב בלי
שיניים, כמו בן אדם בלי רגליים וידיים. נכה. משותק מהצוואר
ומטה ומתקשר עם העולם רק במיצמוצים המכוונים אל איזה מן לוח
אלקטרוני מהפכני שקולט את המתח החשמלי בעפעף שלי בכל פעם שאני
מביט לנקודה מסוימת.
השיחה ניגמרה. היא אמרה שהיא מצטערת שהיא חסרת טקט לחלוטין,
אבל ככה היא וזה כנראה אחד הדברים שלא הולכים להישתנות אצלה
בקרוב, למרות שלטובתי ולטובתה היא היתה מנסה לטפל בזה בשימחה.
זאת היתה רק ביקורת בונה. ביקורת בונה שכמעט וגרמה לי לעשות
במכנסיים. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא עדיין לא מכירה אותי
מספיק... למה היא מצפה? היא ראתה אותי פעם ראשונה לפני שלושה
חודשים קיבינימט! היא הבטיחה לי שהיא לא רואה את הקשר בינינו
בא לסיומו בזמן הקרוב, אפילו הקצת יותר רחוק, אלא אם כן אני
אזרוק אותה קודם. אני חייב להודות שהיה רגע שעמדתי לפלוט במהלך
השיחה שאולי עדיף שניפרד; אבל זה היה קשה מדי... כבר למדתי
שדבר כזה אי אפשר סתם ככה ליזרוק לשירותים ולקוות שאולי יצוף
חזרה בכוחות עצמו, או שאמצא אותו תקוע באיזה עמוד בשפך
הירקון... זה פשוט לא עובד ככה...
בסוף השיחה שינתה כיוון, פניית פרסה חדה לעבר הכנת פרופיל
פסיכולוגי של האקסית שלי. החלטנו שהיא ילדה שהיתה מאוד רוצה
לחיות בתוך קופסת עוגיות מפלסטיק, רק עם חורים למעלה שיהיה קצת
חמצן. בתוך הקופסה היא תציב לעצמה תמונה של "האחד" המושלם שלה,
כשלידה יהיו תלויים על מסמר מדי הצופים המגוהצים וכמה חולצות
מזארה.
ככה היא תוכל לחיות בתוך הקופסה השקופה שלה, קופסה של מחשבות,
לא גשמית כמובן, שבה כולם מושלמים חמודים ויפים. וכמובן שכולם
אוהבים מאוד את כולם וחיים באושר ובעושר. גם איתה היתה לי שיחה
כזאת. אותן שאלות. כבר ידעתי בדיוק איפה ישרוק כל כדור ועידנתי
קצת את התשובות מאז כדי לא להיפגע. אני שונא צביעות ושונא
לשקר; אבל פה זה היה פיקוח נפש דוחה שבת, להיות או לחדול. אז,
למרות התשובות המתחמקות והעוקפות, לא שרדתי. היא מחקה את
המיספר שלי מהפלאפון שלה.
למזלי בפעם השנייה דווקא כן שרדתי, והיא אפילו האריכה את השיחה
עוד חצי שעה, שבה היא רק התנצלה על ההרגשה המחורבנת שהיא עשתה
לי והטעם הרע שנשאר לי בפה.