אני לא יודעת איך להתחיל...
זה מצחיק איך דבר שקרה לפני כ"כ הרבה זמן, יש לו השפעה כ"כ
קשה...
זה קרה כ"כ מהר. אני לא יכולתי לעשות כלום... אני הייתי
משותקת...
זה כ"כ קשה...

זה קרה כשהייתי בכלל בת 7. אני ואבא שלי יצאנו לקמפינג, כמו כל
שנה. היה כיף. אבל בדרך חזרה... בדרך חזרה קרה משהו ממש נורא.
אנחנו נסענו, ופתאום, משום מקום צץ מישהו! אני לא כ"כ הסתכלתי,
אני לא הבנתי מה קרה! אני אפילו לא בטוחה איך הוא הגיע לשם. אם
הוא קפץ לכביש או שעמד... וחיכה...
אני לא יודעת... אני בדיוק הסתובבתי אחורה! ואבא... אני לא
יודעת מה הוא עשה. למה הוא עשה את זה. למה הוא לא עצר פשוט?!
אבל... כשהסתובבתי... זה היה בדיוק לפני שפגענו בו... אני...
בדיוק הסתובבתי ו... פתאום בום! ...אבא נכנס לפאניקה! אף פעם
לא ראיתי אותו ככה! הוא יצא מהמכונית מהר... ואני... הייתי
משותקת! אני... לא ידעתי מה לעשות! ...דרך המראה של המכונית
יכולתי לראות איך אבא עומד מעליו...מסתכל... וזורק אותו לצד
הכביש כדי שלא יראו.
אני לא יכולתי לדבר! אני הרגשתי כאילו ש..אני קפואה! אני לא
יכולתי לחשוב, לא יכולתי להזיז... אפילו אצבע...!

אני זוכרת את הפנים שלו. המראה הזה שלו. השפם והזקן הארוך...
היה לו מראה של היפי כזה... והיה לו קמט קטן פה... וצלקת מוזרה
כאן... וההבעה... הייתה לו הבעה קפואה. אני בחיים לא אשכח את
ההבעה ההיא... ואת המראה הזה... איך שהראש שלו פגע בשימשה...
ואיך שהדם שלו הופיע פתאום על הזכוכית.
ואני... לא עשיתי כלום! אני... אם לא הייתי מסתובבת, אולי
הייתי מזיזה את ההגה! אני יכולתי להזעיק אמבולנס! הוא היה
ניצל! אבל לא עשיתי כלום...! הייתי כמו אבן...

אני חולמת עליו בלילות. לפעמים על ההבעה שלו, שהולכת ומתקרבת
אליי, זועקת לעזרה ממני... לפעמים על החיים שהיו לו לפנינו, על
האישה, הילדים, החלומות... ולפעמים... על כל התאונה שקרתה. אני
חווה אותה שוב ושוב...

אבא אמר לי אז, שכלום לא קרה... הכל בסדר. לא לספר לאף אחד,
ופשוט לשכוח.
אבל אני לא יכולה לשכוח.
אני אף פעם לא אוכל.

המונולוג שהכנתי לשיעור תאטרון, המבחן שלי. כשיחקתי את זה
לידיד שלי הוא אמר שזה עשה לו צמרמורת אבל מישומה בכיתה זה לא
העלה תגובות טובות.