אני מתהלך ברחוב ללא מטרה, מרים עיניים ריקות ובוהה באנשים
שמסביבי. כל כך הרבה רעש ובעצם, כלום. כולם צוחקים, מחייכים
ואני רק רוצה לבכות, עוצר בכוח את הדמעות.
היום קברתי את טל, אישתי. הכנתי הספד מרגש, באמת, מכל הלב.
עדיין יושב לי מקופל בכיס. אין לי למי לקרוא אותו, אין לי עם
מי לדבר.
אני נמצא לבד במקום זר ואינו מוכר. כל קרוביי ומכריי, חבריי
נמצאים בבית, רחוק ממני, ואני פה לבד. כבר הספקתי לשאול את
עצמי כמה פעמים "מה עכשיו??" אבל אין תשובה. במוחי מסתובבת רק
מחשבה אחת. הפנים היפות, מוכרות, אהובות... אבל אני נזכר שהיא
כבר איננה ושאני לבד, מבקש סליחה אבל לא נענה. כל כך רוצה
להיפרד, להגיד שאני מצטער. רוצה לחבק את אימא, לדבר עם אחותי
הקטנה בר...
נעצרתי ליד חלון ראווה שהציג מספר כלי נשק מבהיקים ומושכים.
הבטתי בעניין באקדח שחור ומגרה, קר ומדויק. אולי זה אפילו לא
יכאב... בעצם, אין לי יותר מה לחיות, אף אחד כבר לא ישים לב.
וכשאני מהרהר לי במחשבות מענגות על הסוף של כל הכאבים, ניגשת
אליי ילדה קטנה ושואלת מה השעה. הבטתי בה, הראיתי לה את השעון
ואז שאלתי אותה, "מה את עושה פה לבד?". היא אמרה לי שהיא הולכת
בדרך לאבא והיא צריכה להגיע עוד חמש דקות. היא מגיעה מהחנות של
אימא שלה, מדלגת ברחוב בקלילות ושמחת חיים של נער שעוד לא ידע
כאב אמיתי. ואז שאלה הילדה למה אני נראה כל כך עצוב, שחור.
עניתי, אישתי נפטרה, השפלתי את מבטי מול עיניה הכהות, ילדה.
הרגשתי שוב את אותו דחף להתחיל לבכות, יחד איתה, לספר לה הכל,
כל מה שקרה באותו יום, הכל. כבר כמעט התחלתי להוציא מילים...
לבסוף חייכה ואמרה שהיא חייבת לרוץ. כמובן, איך לא? מה זה קשור
אליה? אני כבר התייאשתי לפני זה. הבטתי בה כשהיא נבלעה בתוך
ההמון הלוחש ונעלמה.
המשכתי להסתובב בין האנשים, רוצה לראות כמה שיותר, הכי חשוב לא
להיות לבד, מי יודע מה אני אעשה. עוברת שעה שעתיים ומגיע כבר
ערב. הרחובות מתחילים להתפנות, הרעש מתחיל להעלם, ואני עדיין
מסתובב, לבד.
מגיע כבר הלילה והחנויות כבר סגורות. אני הולך לי לבד ברחוב,
ידיים בכיסים, חושב מחשבות ונזכר בזמנים טובים יותר, ומידי פעם
מגניב איזה חיוך קטן ומהורהר לעצמי.
עובר ליד מדורה קטנה ונתקל בחסר בית זקן מפשפש בפח ומחפש
ארוחה. כל הרחמים העצמיים שלי עברו אליו, כל כך מסכן, לבד חסר
כל. פניתי אליו ואמרתי לו, "בוא סבא, בוא איתי ואני אכין לך
ארוחה חמה ומיטה נוחה". הוא הסתכל אליי רועד, חושש לקחת את
ההצעה. לבסוף הוא מנדנד בראשו ומסנן תודה בלחש מבעד שיניו.
נתתי לו להישען על היד שלי והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלי.
בעוד אנחנו הולכים התחלתי לדבר אליו, תחילה דברים בסיסיים,
החלפנו שמות, ושאלתי אותו על חייו. הוא סיפר לי על קורותיו
והעלים את התקופה האחרונה לאחר שאיבד את ביתו לבנק. לא לחצתי
עליו. אני יודע שזה כואב לו.
אבל אז הוא שאל אותי על חיי שלי. רצה לדעת מאיפה באתי, בטח שם
לב למבטא הזר. אמרתי לו הכל, לא מנעתי ממנו אף פרט קטן. חשבתי
לרגע ואמרתי, "והיום... היום קברתי את אישתי". סיפרתי לו גם על
הריב שלנו בפעם האחרונה שהתראינו, שלא הספקתי להיפרד, מחפש
סליחה, נחמה, כבר לא יודע בעצמי.  
והוא נשאר איתי, הביע את צערו והמשיך להקשיב בעניין. התלהבתי
והמשכתי לדבר.
אני כבר לא רוצה למות.
מחר יום חדש, אני צריך להמשיך לחיות.
אני רוצה להמשיך לחיות.