בשניה שהתחלתי לראות עננים, היא החליטה שהיא חייבת להתפשט לי
מול הפרצוף. אני שונאת אותה כשהיא מנסה להשתמש בסקס-אפיל שלה.
אני רוצה עכשיו לשקוע בעננים שלי, להימרח על הספה ולבכות עם
כל מה שיקלט לי באוזן באותו רגע.
"אין לי כוח להזדיין עכשיו, אבל בחייאת שימי לי פיונה אפל.
ותגבירי!"
היא חיה איתי בדירה המקומטת הזו כבר שנה וחצי, אוכלת את החרא
שלי ועוד אומרת תודה רבה בסוף היום. פעם אהבתי את הגוף שלה
כמו משוגעת. עכשיו זה הצורך להתעורר ליד משהו חי שמחזיר אותי
אליה כשהשמש עולה. ממש עוד מעט ישבר לה הזין ממני לגמרי, ככה
לפחות היא מאיימת פעם ביומיים. אבל היא יודעת שאני שלה, כמעט
כמו שהיא שלי, וזה מספיק טוב בשבילה רוב הזמן. העיקר שכשהעצב
נגמר אני חוזרת לחיבוק שלה לכמה רגעים, שאני לא מחפשת   במקום
אחר.
"רוצה שאכטה?"
"אני ממהרת לעבודה, ראית ת'סיגריות שלי? לא חשוב, מצאתי"
"שבי איתי קצת. עזבי אותך עבודה היום. תקשיבי, תקשיבי לפסנתר
שלה... מושלמת"
"כשהרומן שלך עם הדיכאון יגמר, תעשי לי צלצול, אולי אני אפסיד
יום עבודה כדי לגלגל איתך... אממ... רעיונות. בינתיים את עולה
לי על העצבים. ביי מותק"
היא סגרה אחריה את הדלת, ואני עצמתי עיניים. דימיינתי אותה
אורזת תיק עם ארבע חולצות, ג'ינס וכמה דיסקים והולכת ממני,
ופתאום הרגשתי שאין לי אויר, אז קמתי לפתוח חלון. ראיתי אותה
עוד עומדת למטה ומחטטת בתיק כדי להוציא ת'מפתחות של האוטו,
וחייכתי כי ידעתי שיותר טוב מזה לא יהיה לי. חצי שניה אחר כך,
חייכתי שוב. יותר טוב מזה אני לא רוצה.
"הלו?"
"היי מאמי, מה נשמע?"
"מתה לעוף מפה כבר. איך עובר לך הזמן?"
"בסדר אני יודעת... תגידי, יש מצב שתקפצי לקנות לי סיגריות
בדרך חזרה מהעבודה?"
"בטח"
"יופי, יאללה בואי כבר"
לפעמים אני קצת מקנאה בה על החיים. זה קורה כשאני מתעוררת חצי
שעה אחריה, שומעת אותה מתקלחת וחושבת לעצמי שאולי אני צריכה
משהו מסודר כדי להתעורר בשבילו. אחר כך אני נרגעת ומבינה שהיא
כאן כדי לאזן אותי, ואולי אני גם קצת מאזנת אותה. מרגיעה אותה
מהחיים המאורגנים והמתוכננים שלה. מפתיעה אותה בארוחות ערב,
ובריבים בארבע בבוקר. מנגנת לה שיר חדש, או טורקת אחרי את
הדלת. מתפנקת לה על הכתף, הורסת לה את הלילה עם פארנויות.
בעיקר מרגישה. מרגישה אותה, מרגישה אליה. והיא טובה ורעה,
ולפעמים היא מתפוצצת. אבל היא כאן, וזה גדול ואמיתי.
"הגר??"
"אני במקלחת מאמי, כבר יוצאת"
"טוב. הסיגריות שלך על השולחן"
"תודה!"
התלבשתי לאט, כאילו מושכת את הזמן כדי להכיל בתוכי געגוע של
יום שלם. מצאתי אותה חצי רדומה על הספה, וכשהתקרבתי היא פקחה
לקראתי עיניים חומות.
"מה עשית כל היום?"
"כתבתי אותך"
"רוצה לצאת לשתות משהו?"
"לא. אני רוצה להישאר"