"אתה לא יכול לעשות את זה, זאת מדינה דמוקרטית!"
"כבר לא."
"מה?!"
"ביטלתי את הדמוקרטיה."
"באיזה זכות אתה מבטל את הדמוקרטיה?"
"בני האדם ניצלו את הדמוקרטיה לרעה. אני אחזיר אותה רק שהם
יהיו ראויים לה."
"אתה לא יכול לבטל את הדמוקרטיה."
"עובדה שכן. זה מה שהרגע עשיתי."

היא יצאה מהחדר בכעס. הו, כמה היא הייתה יפה. בייחוד שהיא
כועסת. מאיה, יותר מאשר הייתה דמוקרטית, ליברלית, מוסרית
ולוחמת חופש, הייתה דוגמנית של דמוקרטיה, ליברליות ומוסריות.
בהפגנות היא לא פעלה יותר מאף אחד אחר. הדברים שאמרה היו די
קלישאיים ושטחיים ולא הייתה בהם תובנה מיוחדת, אבל כשהיא אמרה
אותם זה נשמע כמו דברי חוכמה נכונים ואמיתיים. היא הייתה כל כך
יפה כשהיא הניפה שלטים, הייתה לה תנוחה כזאת - עמידה ביישנית,
ידים דקיקות ועדינות מונפות אל על,  מכופפות קצת במרפקים, שיער
ערמוני מתולתל שגלש על שדיה ועל גבה האצילי. היא לבשה חולצות
צמודות שהדגישו את בטנה החטובה ואת שדיה היפות, כמו כן, היא
לבשה להפגנות את הג'ינס הקרוע והצמוד שלה. אך היא לא התלבשה
כמו פריחה, או לא! היא הייתה צנועה בלבושה, החולצות כיסו את
רוב גופה (אולי חוץ מהידיים והצוואר) והג'ינס לא היו יותר מידי
קרועים. בקיצור, יותר מאשר היא הפגינה היא דגמנה הפגנה.
באותו יום כששוחחנו בלשכתי, היא הביאה עמה את איש השלום המתחסד
הזה,  גיא.  שנאתי מאוד את גיא, כבר מהיסודי היינו אויבים בלב
ובנפש. מאז השתלטתי על העולם ונהייתי שליטו הכל-יכול ואילו הוא
נהייה ממתנגדי הראשיים, מראשי האופוזיציה לשלטוני הטוב
והמיטיב. בהתחלה עוד התאפקתי וניהלתי עמה דיון מאופק, רגוע
והגיוני אודות השלטון שלי. מאיה תמיד באה אליי עם קיטונות
ביקורת והייתה הראשונה לזעוק על כל עוולה שכביכול הייתה. ברוב
המקרים, התנצלתי בפניה והבטחתי לתקן את העוול, לפעמים אף
שיבחתי את יושר ליבה ואת מוסריותה הרבה. בחלק קטן מהמקרים
ניסיתי להסביר לה את עמדתי, כמו בקשר לחיסולים - זה אולי נראה
אכזרי, ברברי ולא מוסרי, אבל הם הכרחיים כדי לשמור על ביטחון
הציבור ועל יציבות הממשל. לא משנה כמה הגיוניים וחכמים נימוקי
היו, היא מעולם לא קיבלה אותם. זה אולי למה חשבתי שהיא וכחנית
מעולה, כי היה לי קשה מאוד עד בילתי-אפשרי לשכנע אותה.
אבל ברגע שהיא חיבקה את אותו מנוול, שהשד יודע איזה שקרים
ודברי תרעלה הוא היה מספר לה עליי, לא יכולתי להבליג יותר!
התנפלתי על הבן-אדם והכיתי אותו מכות נמרצות. השומר שעמד מחוץ
לפתח הדלת בא והפריד בינינו.
"למה הרבצת לו?" היא שאלה בכעס.
"אממם... הוא... אממם... מסית אותך נגדי..." גמגמתי.
"אתה לא יכול להרביץ למישהו רק בגלל שאני מחבקת אותו!"
"אבל..." המשכתי לגמגם.
"אתה לא יכול לעשות את זה, זאת מדינה דמוקרטית!" היא הטיפה
בכעס. כשאמרה זאת היא דגמנה פוזה מוסרית. הו, כמה היא הייתה
יפה!  כל היופי הזה פשוט ניקר לי את  העיניים. הזעם, הקנאה,
הכעס, הכל בער בי. מישהו חייב לסבול. הסבל הוא כמו אנרגיה, לא
נעלם לשום מקום, רק עובר ומשנה צורה. באותו רגע החלטתי החלטה.
ידעתי שזה יעצבן אותה מאוד (היא הייתה יפה מאוד כשהיא הייתה
כועסת).
"כבר לא." אמרתי בקול שקט ובטוח.
"מה?!" היא נצטעקה. מאיה לא הבינה מאיפה זה בא לה.
"ביטלתי את הדמוקרטיה." המשכתי בשלווה, חונק בתוכי את התפרצות
הרגשות השליליים.
"באיזה זכות אתה מבטל את הדמוקרטיה?" היא שוב דגמנה מוסריות
וליברליות.
"בני האדם ניצלו את הדמוקרטיה לרעה. אני אחזיר אותה רק שהם
יהיו ראויים לה."
"אתה לא יכול לבטל את הדמוקרטיה." היא ניסתה, בקולה ניכרה נימה
קטנה של חוסר בטחון.
"עובדה שכן. זה מה שהרגע עשיתי."