שנים שדמיינתי את הרגע הזה. שעות ופינטזתי על כל פרט ופרט -
על הווילה שאני אבנה בזכרון- יעקב מול הים, על הפלזמה הענקית
שתהיה לי בסלון (ועל הפלזמה הקטנה בשירותים), על החליפה של
ורסאצ'ה שאני אקנה במזומן ועל הטיסה לקריביים. ההתלבטות
היחידה שלי הייתה אם לקנות מרצדס ספורט, ולהוציא לכולם את
העיניים או להסתפק באיזה ג'יפ סולידי.
לפעמים הייתי ממש חמדן, ורציתי לקחת את כל הסכום לעצמי. בדרך
כלל הייתי יותר נחמד, והסכמתי לחלוק את הפרס עם עוד זוכה אחד,
שניים ואפילו ארבעה. אחרי הכל, עשרה מיליון יספיקו לי בהחלט.
כבר תכננתי מה אני עושה עם כל שקל - כמה אני משקיע בבית, כמה
במתנות לחברים וכמה אני סוגר בבנק, רק כדי לחיות מהריבית.
החלטתי גם לתרום סכום מכובד לאיזה עמותה שעוזרת לבעלי חיים או
למסוממים. ככה המצפון שלי יהיה יותר שקט כשאקנה עוד ג'דגאט
שאני לא צריך.
הייתי עוצם את העיניים ומדמיין את הפרצוף של ההורים שלי כשאני
אספר להם. רציתי גם להיות נכד טוב ולהעביר את סבתא שלי לדירה
יותר נורמאלית, ולהחליף לה סוף-סוף את הסלון. שלא לדבר על
העסק שתיכננתי לפתוח רק כדי שלאחי יהיה איפה לעבוד כשהוא
יסיים את הלימודים.
דמיינתי גם את הפרצוף המעצבן של הבוס שלי כשאני מודיע לו
חגיגית שישכח משעות נוספות ומעבודה בימי חמישי בערב. בעצם,
אני אעבוד רק בחצי משרה, ורק בשעות שיתחשק לי ואם לא טוב לו
הוא יכול לפטר אותי ואז אני אקנה את החברה בעצמי והוא יכין לי
את הקפה ויצחק מהבדיחות שלי.
לפעמים הייתי שוקע כל כך בחלומות האלו, עד שהייתי שוכח בכלל
למלא את הטופס. אבל לפני שלושה חודשים דווקא זכרתי לשלוח.
בדרך הביתה קפצתי לפיצוציה של בן-חמו מתחת לבית שלי כדי לקנות
גרעינים לפני המשחק של ברצלונה. הוא התנצל שאין לו כסף קטן
להחזיר לי עודף, והציע לי למלא טופס במקום.
"שיהיה" אמרתי לו.
בכלל שכחתי מההגרלה. יומיים אחר כך אמרו ב"מבט" ששני זוכים
כבר באו לקחת את הפרס, אבל עדיין מחכים לזוכה השלישי. לקח לי
עשר דקות להיזכר איפה שמתי את הטופס, ועוד 20 דקות למצוא את
המספרים שעלו בגורל באתר של הפיס. בדקתי שוב ושוב, רק כדי
להאמין.
התעלפתי.
התעוררתי ואז בדקתי שוב. רציתי להיות בטוח, אז שמתי נעליים
שמצאתי ליד הדלת וירדתי לבן-חמו במהירות. רק שיצאתי מהחדר
מדרגות הרגשתי שקצת קר לי. שמתי לב שאני לובש בוקסר, חולצת
סוף מסלול ונעלי סירה מבריקות.
"ממש ספורט- אלגנט אתה היום, מה קרה? זרקו אותך מהבית??"
"חמו, אתה רוצה לעשות 10 אלף במזומן?" ראיתי שהעיניים שלו
נדלקו כמו של חתול שרץ מולך בלילה חשוך. "כל מה שאני צריך זה
שתבדוק לי את הטופס הזה. אם יש לי פה מכה, אני נותן לך שבוע
הבא 10 אלף, אבל רק בתנאי שאתה לא מספר לאף אחד כלום".
בן- חמו כמעט חטף את הטופס מהידיים שלי. אני חושב שזאת הפעם
הראשונה בחמש שנים שאנחנו מכירים שראיתי אותו קם מהכיסא.
"מבטיח?" שאלתי.
"נשבע בחיי אימי, בספר תורה ובמזוזה. רק תביא נבדוק".
בן חמו ניסה פעמיים להעביר את הטופס במכונה לפני ששמנו לב
שהוא מנסה להכניס אותו הפוך. השנייה וחצי שלקחו למחשב להעביר
את הנתונים נראו לי כמו נצח. עוד לפני שהנייר גמר לצאת, משכתי
אותו בחוזקה. פחדתי להסתכל. יכול להיות שאני מחזיק קצת יותר
מ16- מיליון שקלים ביד. הסתכלי על המאוורר שהסתובב על התקרה
ולא ידעתי מה להגיד.
"הלו, סימה, לא תאמיני מה יש לי כאן עכשיו...".
קפצתי על בן-חמו וחטפתי לו את הפלאפון מהיד. "הבטחת לי! אני
אתן לך 12 אלף, רק תזכור שהבטחת לי - אף מילה לאף אחד".
זרקתי לו את הפלאפון ורצתי חזרה לדירה. נעלתי את הדלת וסגרתי
את כל התריסים. מבירור באינטרנט גיליתי שבשביל לאשר את זכייתי
אני צריך לבוא עם הטופס לבית מפעל הפיס. כיביתי את האור
בסלון, ניתקתי את הטלפון ונכנסתי לחדר שינה. הנחתי את הטופס
על הכרית והסתכלתי עליו. "איפה אני אשים אותו בלילה?" חשבתי
לעצמי. עישנתי כמו מטורף עד שנגמרו לי הנובלס.
כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהטופס עדיין על הכרית, ואני עדיין
נועל את נעלי הסירה. התלבשתי במהירות, דחפתי את הטופס לתוך
מעטפה, והדבקתי את המעטפה עם סלוטייפ לבטן, מתחת לחולצה.
תוך שלושה ימים הכסף היה בבנק (אחרי שמס הכנסה נתן בו ביס
מכובד). תוך שבועיים הגיע הלנד-קרוזר, ומיד נסעתי איתו לשדה
התעופה. לא ידעתי לאן אני רוצה לטוס. הטיסה הראשונה שהיה בה
מקום בחלקת עסקים הייתה לניו-יורק. חיכיתי לטיסה הבאה, ביליתי
שלושה ימים ברומא וחזרתי לארץ.
עכשיו אני יושב לי בסלון של הדירה ששכרתי ובוהה בחמישים
ושניים אינץ' שמרצדים מולי. אני מנסה להחליף מהירויות במנועים
של הכורסא שאמורים לעשות לי נעים בגב, אבל עושים לי כאב ראש.
אני יוצא למרפסת לעשן לי סיגר. בשעון "אומגה" שקניתי בשוויץ
השעה כבר רבע לארבע לפנות בוקר. גם ב"ראדו". העיניים שלי
אדומות, אבל אני לא מצליח להירדם. כבר שבוע שאני לא מצליח
להירדם. בכל פעם אני נכנס למיטה, מתהפך חצי שעה-שעה, ואז אני
מאבד את הסבלנות וחוזר לסלון.
אני מלטף את הזיפים, שכבר שלושה ימים לא גילחתי, ופתאום הכול
נראה לי כל כך ברור - אחרי שזכיתי בפיס לא נשאר לי על מה
לחלום!
הגשמתי חלום תמורת 11 שקלים -   הייתי מעדיף להמשיך ולחלום
בחינם...