הוא ישב עם כאב ראש נוראי בכיתה, זה לא היה רגיל בשבילו,
ובהתאם לזאת עצבן אותו. פתאום הוא שם לב שהמורה לתנ"ך נכנסה
לכיתה, צמרמורת עברה בו והוא החליט לצאת מהשיעור.

הרבה ידעו על הויכוח שהיה לו עם המורה, אבל לא הרבה ידעו עד
כמה הוא נפגע ממה שהיא אמרה. הויכוח היה על תשובה לא שגרתית
שהוא כתב במבחן - "אלוהים היה סכיזופרן ולא בטוח במעשיו לכן
הוא מנסה לשכנע את כל "הסובבים אותו" שזה רעיון טוב" ענה
כשנשאל על תשובות שהוא מביא לבעיות שמעלה הפסוק "נעשה אדם
בצלמנו ודמותנו", גם היו לו נימוקים סבירים, סה"כ התשובה הייתה
בכללה טובה. הבעיה התחילה כשהמורה חשבה שזאת בדיחה, הוא ניסה
להסביר שזאת אמונתו, אבל היא צעקה עליו שהוא לא יכול לחשוב ככה
כי זה פוגע במי שמאמין, ושהוא בטח לא מספיק מבין... היה המשך
אבל הוא לא שמע, הוא היה חייב להתרכז ממש חזק על לשמור את
הלשון שלא לפלוט מטר קללות על המורה (הקללות אף פעם לא התגלו
כיעילות, הן אמנם פרקו את המתח והכעס שלא היה רגיל בהם, אך
תמיד הכריחו להתנצל כדי לחזור לכיתה). הוא כעס כי חשב שאמונה
לא באה מהבנה. הוא כעס כי המורה לא ידעה שהוא כן מבין, ובכל
זאת בחר בתשובה שנראתה לו הכי נכונה. הוא כעס כי המורה הרצתה
להם לפני המבחן (בכל שיעור ושיעור) שאין תשובה אחת נכונה,
ובמבחן עצמו מי שלא כתב את אותה תשובה יחידה נכונה, לא קיבל
נקודות על השאלה. הוא כעס כי המורה אמרה לו שהוא לא יכול לחשוב
את מה שהוא חושב כי זה פוגע באחרים ובכך סתרה את מה שאמרה לו,
כי פגעה בו במחשבותיה. הוא כעס כי לא ידע שכל- כך אכפת לו ממה
מורה אחת מטומטמת חושבת על האמונות שלו. הוא כעס כי גילה שלא
באמת אכפת לו. הוא כעס כי הוא לומד עם מורים טיפשים, ואז באחת
נזכר במוטו שלו "להתעצבן ולכעוס זה להעניש את עצמך על טיפשותם
של אחרים". הוא ראה את המורה ממשיכה לצעוק עליו (הוא לא הצליח
לשמוע כי עוד התרכז במחשבותיו) ויוצאת בכעס מהכיתה לכיוון
שיעורה הבא. פתאום הציף אותו רגש עליונות, שלא ידע שקיים בו,
המורה על כל שנותיה (ובלי עין הרע היו לה) לא הצליחה לשלוט
בכעסה, והוא בעל שלוש שמיניות מחייה הצליח. לשיעור הבא הוא הלך
כשעיניו עוד בוערות באש השנאה, שלוקח לה זמן להיכבות, ועם אש
חדשה, אש השלווה שבאה עם רגש העליונות.  

הוא יצא, למרות שכל הכיתה כבר ישבה במקומות.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" המורה שאלה בהגיעו לדלת.
"לחפש את עץ הדעת" אמר חצי בצחוק חצי ברצינות.
"תחזור לשיעור, אני לא הסכמתי לך לצאת מהשיעור שלי" הוא הסתכל
עליה מרגיש את אש השלווה חוזרת לפעם בלבו ובעיניו, המורה
המשיכה בטון
אני-מורה-זקנה-ראיתי-כבר-הכל-אתה-לא-מפתיע-אותי-יא-מתבגר-צעיר
"אתה יודע,אין לי ממש כוח למשחקי מרד האלו, אתה רוצה להגיד לי
משהו, אז תגיד אל תשחק איתי משחקים". מבט מתרה ננעץ בו, כאילו
הוא לא הבין נכון את חצי המונולוג הזה וכדאי שיזהר בדבריו.
"זה פוגע בי שאת מאמינה שאת מורה" חייך משתדל שלא לצחוק, היה
פה משחק מילים משולב עם ניסוח דומה למה שהיא השתמשה בויכוח
שלהם. "אדיוס" הוא הצדיע בזלזול והלך. המורה נשארה המומה מכדי
להגיב.

זה ידוע שעץ הדעת נמצא באמצע של שדה אינסופי. זה גם ידוע
שלאינסוף אין אמצע. שתי עובדות אלו מביאות את מציאת עץ הדעת
למשימה בלתי אפשרית. עוד עובדה חשובה היא - מה שקשה עושים
בקושי, מה שבלתי אפשרי פשוט לוקח קצת זמן.

מה שהטריד אותו לא היה איך למצוא את עץ הדעת, הוא ידע איך
לעשות את זה - פשוט מדמיינים חזק מוצאים אותו, וההר כבר יבוא
למוחמד, הטריד אותו הסיכון הכרוך באכילה מהעץ.

למי שלא יודע, הדעת לא יכולה להתקיים לבד היא משמידה את כל
סביבתה, ויכולה לאבד עצמה לדעת, לכן אלוהים ברא לצידה את עץ
החיים המנטרל את כוחה. מאז בריאת גן העדן גדלים עצי החיים
והדעת שלובים, ואין יכולת לדעת איזה ענף שייך לאיזה עץ, ואיזה
עץ טוב ורע הוא. הסיכון אם כך טמון בסיכוי לאכול מפרי העץ הלא
נכון ולחיות חיים חסרי תכלית לנצח. מבאס.

עד שיצא מבית הספר הספיק להחליט ונעמד כמטר מהשער. הוא עצם את
עיניו ופקח אותן, ההר באמת בא... הוא ראה שני גזעי עץ משתלבים
זה בזה, משלבים ענפים, ואכן אי אפשר היה לראות איזה ענף שייך
לאיזה עץ. סביב העצים השלובים היה מעגל בקוטר חמישה מטר, כשהוא
עומד בגבולותיו, ומסביבו שדה בעל צמחים מצמחים שונים. הוא
התחיל מתקרב אט אט לעצים השלובים מהרהר בהשלכות מעשיו, אם יבחר
בדעת, סביר להניח שמות יומת במקום, ואם בחיים ישלח ידו, דינו
לחיות חיים חסרי משמעות לנצח. הוא ידע שאת העצים השלובים ניתן
לראות ולטעום רק פעם אחת, כך שקומבינה לא היתה אפשרית.
הוא עמד כצעד מהעצים וצפה במחזה מוזר. הזוהר הקסום העוטף את
העצים השלובים התפוגג ואחריו גם העצים. במקומם ניצבו שני
קנקנים כסופים (תכולה מוערכת כליטר), מלאים עד השפה (אחרת למה
עשו את השפה באותו מקום?) בנוזל עכור. הדחף לשתות היה חזק, ואז
הכתה בו ההבנה - הדעת לא יכולה להתקיים במשהו חי, אף על פי
שאלוהים ניסה לסדר את זה עם עץ החיים, מכאן שהתמצית הועברה
לצורת נוזל והושמה בתוך קנקן, כך נעשה גם לנוזל החיים.
הוא התקדם ולקח את הקנקן, הוא החליט שעדיף לא להתעסק בלבטים לא
נגמרים, אלא פשוט לקחת, כך שזה לא משנה איזה מהם לקח, הדבר
פשוט נעשה. הוא תהה אם יצליח לשתות כמות נוזלים שנראתה כליטר
שלם. הוא החליט פשוט, במקום לתהות מה הוא יכול או לא יכול,
כדאי לו פשוט לנסות ולראות. הוא לקח שלוק, מתעלם מהטעם, כשניסה
לשתות גילה שהקנקן המלא לכאורה, ריק. הוא הסתכל פנימה והתחתית
המראתית שיקפה את בבואתו. האמת?

                                           בום!

לפני שהספיק לתהות הרגיש מכונית פוגעת בו בחוזקה. מסתבר
שכשהתקדם לעבר העצים השלובים, התקדם במציאות לכיוון הכביש
ונעמד באמצעו, מכונית שעברה ליד בית הספר פגעה בו בטעות, הוא
שכב שם, פשוט אברים על הכביש. אולי הוא מת כגמול על אכילה או
יותר נכון שתייה מעץ הדעת, מגיע לו הוא ידע מה העונש לפני
שניסה.

האמבולנס הגיע יחסית מהר והצליח להחזיק אותו בחיים, על מכונות
הנשמה. הוריו שפגשו אותו בקומה, בבית החולים, לא יכלו להיפרד
והשאירו אותו מונשם ומוחייה. הוא היה צמח וידע זאת (וכך גם
הוריו) אך לא יכל לעשות כלום בנידון, גם לא להגיד להוריו שהוא
מעדיף להתנתק מהמכונות ולסיים את תהליך הגסיסה שהתחיל כגמול על
החכמה לה זכה... אז הוא הבין, נזכר בנוזל העכור, שהרגיש כמו
קולה - טעם החיים.