אם צריך לתאר את המצב,
אני בערך כמו הצב
שהתהפך על השריון,
מנוטרל, זז בלי היגיון.
כשחיפשתי פתרון,
מצאתי את עצמי בדיכאון,
איבדתי אותך ילדת הפלא,
אולי לא הגיע לי אותך במילא..
את לא אשמה שנולדת מכונה,
קרה וחסרת רגשות,
אני אשם שנולדתי אידיוט.
רציתי שתוכלי בי להתגאות,
לרוץ ולספר לכל החברות.
אני חושב שקל להזדהות,
כמו שיר שנכתב להופעות.
לך זה קשה כשלא אומרים מה לעשות,
ולי קשה לכתוב אותך על השורות.
החרוזים פשוטים וגם המנגינה,
כשאדע לנגן, השיר שלך במתנה.
ששש.. רגע, תני לחשוב,
האם את באמת עשית לי טוב?
חיים בעולמות שונים
הפכים מנוגדים.
את לא אשמה שאני לא אצלך בראש,
אני אשם שאותך,
לא הצלחתי לכבוש.
רציתי שתוכלי בי להתגאות,
לרוץ ולספר לכל החברות,
כל אחד יכול להזדהות,
כמו שיר שנכתב להופעות.
אז רגע אחרי פרידה,
אני אומר תודה,
על תקופה מתוקה. |