היא ישבה שם, על שרפרף עץ ישן.
דמעות נופלות על לחייה. דמעות שקטות, שקופות. לא מורגשות.
הסוודר הענקי שעוטף אותה נופל על כפות ידיה. ציפורניה
המשופשפות, הצבועות בשחור מבצבצות בכהותן מבין קרעי הבד הבהיר.
היא מסיטה קלות את הוילון, נבלעת בתוכו. מתחבאת בתוך הבד הכהה,
המחוספס, אולי מהעולם- אולי מעצמה.
היא מביטה בשמש הזורחת מבין העננים בעיניה הירוקות, הבהירות עד
כאב. האור הבהיר, הלבן מבליט את חיוורונה, מעניק לה מראה חולני
מעט.
ואיש לא יודע למה, איש לא שואל מדוע.
כי יש אי שם, במקום רחוק כמו קו האופק ואלי קרוב כמו פרח הבר
שניצב בססגוניותו כנטע זר בגינה, נערה אחת,
מחכה לחיבוק.