היא פשוט אהבה את הבמה.
אהבה להחליף את כל אישיתה, אהבה להיות כמה אנשים בבת אחת.
על הבמה היא יכולה להיות אגרסיבית ובוטה, ואף אחד לא יכעס
עליה.
על הבמה היא יכולה להיות רגישה וילדותית, ואף אחד לא יצחק
עליה.
על הבמה היא יכולה לבכות..
בלי שאף אחד ידע מה קורה לה בפנים.
על הבמה היא יכולה להיות כל כך הרבה אנשים, אבל בכל זאת...
להיות עצמה.
על הבמה היא לא צריכה לשמור את הצעקה בפנים.
על הבמה היא יכולה לבכות, לצרוח ולהשתולל...
ואף אחד, אף אחד לא יוכל להגיד לה שום דבר.
ובסוף ההצגה תיגמר, והיא תפקח את עיניה, חסרת נשימה, ותביט את
האולם הריק, תשתחווה לקולות המדומים של הקהל,
ותחזור, בכאב, לעולם האמיתי,
לבד.