לא ראיתי אותו שנתיים, ופתאום הוא עבר מולי ברחוב. לא העזתי
להסתכל בפניו המסמרות כשלפתע תקף אותי רעב שאפילו סבתי בשנות
ה40- לא חוותה. ניגשתי אל המפלצון הקטן ובטירוף של נחש ברקודה
הזמנתי אותו להצטרף אליי למנה מסממת בפלאפל "אור יהודה"
בבולוואר של אלנבי. הפנים המחוטטות הביטו בי בתדהמה על כך
שבחורה בעלת יותר משני מימדים מציעה לו לצאת לארוחה אמיתית
(אפילו שהנזק המקסימלי המשוער הוא פחות מ20- שקלים לזוג כולל
שתייה). החומוסלצ'יפס נזלו במהירות לתוך שתי פיתות מכוערות
מחוררות מלמעלה עטופות בנייר ישן ספוג שמן, מוחלפות בשטר ירוק
משומש ומלוכלך לפחות כמוהן. ניקינו את שני החתולים מעל
הכיסאות וישבנו לאכול את ארוחת המלכים היומית שלי. "איפה היית
כל כך הרבה זמן?" שאלתי. "בדרום מזרח סיביר ולאחר מכן נדדתי
דרומה עד שהגעתי לערבות מונגוליה הגובלת בשקט עם סין
המשתוללת", ענה. "אני לעומת זאת לא יצאתי מתחום ריבוע שלושת
הקילומטרים שלי מכיוון שכל צרכיי סופקו במרחק של לא יותר
מהגשת אצבע מפודקרת וממונקרת", עניתי ולבי רותח עליו כמו תוכו
של כדור פלאפל מטוגן למוות. "איחסה!" הוא צרח כשאצבעו שולה
בבהלה שערת ערווה עסיסית ממעמקי פיתתו שאיימה להתפקע גם
מלמטה. בטני שנטתה קשות להזדהות עמו, הכריחה אותי למצוא מקום
נסתר על מנת להוציא את מה שהכניסה לפני שלוש דקות. גם אני וגם
אהוב לבי נזקקנו לשני ליטרים של מנגו סחוט כדי להדחיק את הקבס
שעלה ומשמש ללא היסוס וללא פקפוק. "ניצלנו", דיווחתי לו כשידי
מסלקת עלה סורר שנדבק ללחיו. "ניצלנו", פלט גם הוא כשידו
מחטטת בתיקי למצוא מפית נייר יבשה. המשכנו ללכת שלובי זרוע
כשהשמש מחייכת אלינו, כשפתאום הגיע תורי לבשר את קריאת החלחלה
היומית שלי כשגיליתי שרגלי השמאלית תקועה בארוחת הבוקר שאכל
לפני שבוע כלב אשפתות וגם הוא הוציא את אשר הכניס. מחמל נפשי
אץ רץ לו להביא לי מעט ניירות לחים לנגב את נעל ה900-
דולר-שדירה-חמישית-לפני-שלוש-שנים שלי. זה הספיק למחות אמנם
80 אחוז מהבושה אך את שאר 20 האחוזים נאלצתי לנגב בפיסת דשא
הירוקה הקרובה ביותר שמצאתי. מלאת טינופת מבחוץ ואור מופלא
מבפנים הזזתי את ישבני המכובד קלות אל עבר חלקת הניגוב הקרובה
ודרכתי בכוח להוריד כל שארית שנשארה עליי. רכבת ההפתעות לא
הפסיקה לעצור גם שם כשלפתע מלאך האלוהים הושיט ידו מלמעלה
והוריד שלוש טיפות קסם מלמעלה. וכך, בעודי מתנגבת, צעקתי אל
אהובי שיביא מהר את הארנק כי יצחק בן צבי שוכב לו אחר כבוד על
הרצפה. בעודי נדחפת על ידי תשוקת בצע אמיתית, מתוך אינסטינקט
בסיסי של תכונות רדאר שפיתחתי בשנות חיי כטורפת גברים בדימוס,
גיליתי כבר ללא שום תחושת פליאה את המשך הרצפה מרוצפת בעוד
שני שטרות כאלו. את המשך הדרך אל סוכנות חדרי ההשכרה לפי שעה
הקרובה אלינו ביותר עשינו במרוצה כי תחושה ברורה של מיצוי
המזל כבר השתלטה עלינו במשותף ורצון לסיים עם טעם טוב בפה עשה
את שלו. זה היה המשגל הטוב ביותר שלי מזה עשור.