"הבן שלי זכה לאחרונה במקום שני עבור המושבה שלו."
"באמת?"
"כן! ולא סתם תחרות, התחרות האמריקאית. הוא ניצח את כולם מלבד
את המתמודד הקולורדי. אבל הוא היה צריך לזכות. השופטים טענו
שלמרות שהמושבה שלו הייתה הרבה יותר מתקדמת טכנולוגית, הם
איבדו הרבה מאוד ערכים. זה שטויות, זה אפילו לא סעיף שפיטה!
אני עוד זוכרת את היום שהוא בא אליי בצעקות 'אמא, אמא, הם
גילו את זה! סוף סוף!' את יודעת כמה זמן הוא עבד על לנסות
להעביר להם את הפניצילין? הוא התאמץ כל כך קשה, דני שלי, והוא
נורא התאכזב מהמקום הנמוך, אבל אמרנו לו שזה בסדר, וכשהוא ילך
לתחרות העולמית הוא בטוח קוטף מקום ראשון, הם עכשיו מפתחים
מכשירים טכנולוגיים כמו נגני מוזיקה, זה מדהים איך שהם
התקדמו! כמובן שבשביל שיהיו מוכנים בזמן לתחרות העולמית הוא
צריך לפעמים אפילו להפריד ביניהם, כשהם משקיעים את הזמן
בהתבטלות מיותרת. הם לפעמים מעדיפים לחפור בתוך הגוף של עצמם
במקום לשאוף ליותר. חינוך קשה יותר, הם צריכים, חייבים
להתחזק, שהחלשים יעופו. זה מה שאמרתי לדני שלי והוא הסכים
בהחלט ועכשיו הוא פשוט מונע מהם להתרכז בדברים האלה, שלא
יתנוונו להם."


באותם ימים, זה היה באופנה, לגדל כך דשא. גננובוט מיוחד גזם
את הדשא כך שיעוצב שביל שיתפתל בין הענקים בני חמשת-המטרים,
וגננובוט אחר היה צובע את קצותיהם באדום. ככה אהבו את זה אז.
הצבע המוזהב של האדמה שעליה צמח הדשא השתלב באופן יפהפה עם
האדום והירוק וכאשר האנשים צעדו בשביל, נעליהם כמעט שוקעות
באדמה הטובענית, הכמעט מימית, אך יוצאות ללא לכלוך, הם היו
לפעמים אף נעצרים לרגע רק כדי לצפות במחזה. וכשהשמיים כחולים
והשמש מציצה-לא-מציצה מבין העננים, מבליחה לרגע רק כדי שהאדמה
הזהובה תסנוור את עיני ההולכים ותצרוב את הצבעים המקיפים אותם
בעיניהם, גם כשהן סגורות, זה היה קרוב למעלף.
אבל יכול להיות שההרגשה הזו נגרמה מאדי חומרי ההדברה שרוססו
שם. לא ידוע, הדבר נטען פעמים רבות, אך מעולם לא הוכח. אולי
יש לזה קשר לכך שראש הממשלה היה בעצם כר דשא ענק.
בית המועצה עמד על הגבעה, צופה על הכל, ראשי-דשא אדומים עד
סוף האופק, עם שביל זהוב עקלקל מתגנב בינותיהם. המראה יכול
היה לשעמם את הכהנים בסופו של דבר, אם היה להם זמן להסתכל
מהחלון. אדריכל המקום התאים את המראה הנשקף אל האדם הצופה
במבנה מן השער לשנה שעברה, כלומר, התאים את הצבע האדום העז של
בית המועצה לדשא הירוק העצום שצמח באיזור, אך כשהזמנים
התעדכנו וקצות הדשא נצבעו אדום, זה היה מראה טיפשי, בית אדום
בתוך שדה אדום. מתקתק וכמעט חולני, אך בכל זאת, המקום מעולם
לא נצבע מחדש, בגלל מחסור בצבעובוטים בצד הזה של הפלנטה ובגלל
שביום המדובר המקום נהרס כליל.
בית המועצה היה מחולק לשישה חלקים; חמישה משרדים ענקיים, כל
אחד נשען על צלע אחרת של המקום הבנוי כמחומש, וחדר דיונים
אמצעי, אשר דלתות יוצאות אליו מן המשרדים, ובעצם שימש גם בתור
לובי למבנה. לכל המשרדים היו חמישה חלונות ושטח של כמאתיים
מטרים רבועים, קירות מעוטרים תחריטי זהב אשר תיארו את כל
תכולת היקום ושטיח רך ואדום הנמתח מקיר לקיר. מלבד שולחן,
כיסא, מכשיר מיקרוסקופי מבוסס פחמן להסרת דבק אינטרו-גלקטי,
פח אשפה ועט, לא היה דבר בלשכות החברה וחברי המועצה ישבו
במשרדם כילדה קטנה ביער גדול עליה.
הכהן השלישי היה מוטרד. הוא ישב בחדרו ולא הצטרף לארוחת
הצהריים בחדר הדיונים. הוא ביקש מעוזרו להביא לו חתיכת ארלוו
וכוס שתייה, בלי להיכנס להסברים מדוע אינו רוצה לסעוד עם
ארבעת הכהנים האחרים. הוא קם והחל להתהלך בחדר, התיישב שוב
והחל לתופף בעצבנות באצבעותיו על מכתבתו. מכתב פתוח נח על
שולחנו, וידו התרוצצה על השולחן הלוך ושוב, עד שנפלה. עוזרו
מיהר להתכופף ולהרימה חזרה, והיא, מרגע שהונחה שוב על השולחן,
פתחה בריצת אמוק לאורך השולחן, נתקלה בכוס השתייה ונפלה שוב.
הכהן השלישי לקחה אליו וליטף פרקיה בידו השמאלית עד שנרגעה
ונעמדה על קצות אצבעותיה בצד השולחן, לא מפריעה. בול המכתב
זהר בכסף בוהק וחודר שהציק לעיני הכהן השלישי. בהחלטה של הרגע
הוא תפס במכתב בידו השמאלית וזרק אותו לפח. המכתב אמר לו בקול
צפצפני שאין לזלזל בו. הכהן השלישי הרים רגלו ודחף אותה לתוך
הפח, רומס את המכתב. המכתב צייץ שוב. הכהן השלישי בעט בפח,
וכמעט בא להצית אש בפח עד שעוזרו מיהר להרגיעו וסילק את המכתב
מן החדר, לתוך פח האשפה הכללי. נכון שאסור היה שאף אחד יגלה
את תוכן המכתב, אך מי יחטט בפח האשפה של בית המועצה?
אשת הכהן השלישי בדיוק הזמינה טילמונית, דחפה מזוודותיה לתוך
תא המטען והסתלקה, בטיל, הרחק משם, כמה שיותר. אפילו לא חזרה
לשם למחרת, לאחר שכל המקום עלה באש. לא שיחקה את הרעיה הבוכה,
על אף שעורך דינה הסביר לה שעם קצת מאמץ היא יכולה לקבל את
הכל, בלי שאף אחד ידע על הגשת הגירושין. אבל לה לא היה אכפת,
והגשת הגירושין התגלתה והיא לא קיבלה דבר מרכוש בעלה, על פי
החוק בימים ההם. מצד שני, מי יודע על הצדק של אנשים הצובעים
את הדשא שלהם באדום.


לדעתו של אלכסנדר, כל העניין היה מגוחך, וחוסר האנושיות שבדבר
היה כל כך בולט, שבעצם אולי זה הדבר האנושי ביותר בעולם
להתעלם מכך. אבל לא, אלכסנדר נלחם, כבר שנתיים שהוא נלחם על
הוצאת הטקוסמוסים מן החוק. אנשים משחקים אלוהים, איזה מין דבר
זה. מזעזע. מחריד. עשרות הפגנות, מאות אלפי עלונים, תשעים
ושמונה מסרים תת-הכרתיים, שלוש השתלטויות על תחנות רדיו
מקומיות, עשרים ושבעה מעצרים של פעילים ופרה מתה אחת באירוע
שאלכסנדר לא רוצה לדבר עליו, כל זאת במשך שנתיים, כל זה לא
הביא לכלום. לכן אלכסנדר שם באותו היום אקדח בכיסו, פצצת
סירדפין בכיסו השני, לחץ על כפתור ונהפך לבלתי-נראה. הוא יצא
החוצה דרך החלון. הוא ידע שיש סוכנים שעוקבים אחריו,
בלתי-נראים גם הם, אך הם לא ידעו שהתגלגל לידיו המכשיר הזה
אשר היה שמור למטרות ממשלתיות בלבד. הם עוד חשבו שהוא בבית
כשהוא דרך על האדמה הזהובה, מפלס דרך ביער הדשא אשר הקיף
אותו, מתקרב לבית האלוהים. היום אשמיד את המרכז, היום אפסיק
זאת, חשב. הטקוסמוסים הללו, הרעה החולה המאכלת את האדם.
מושבות מיקרוסקופיות המכילות חיים אמיתיים, בשר ודם, ניתנות
כצעצועים לילדים, כצלחת פטרי של יקומים. אף אחד לא הבחין בו
כשהלך בין גבעולי הדשא הירוקים-אדומים. שתי יריות שקטות,
והשומרים נשארו במקומם. עומדים, קפואים באותה תנוחה שבה היו
לפני רגע, כשעוד הייתה בהם רוח חיים, ניצבים כפסלים. הוא נכנס
בשקט לבניין, שם הכהנים סעדו בשקט את ארוחת הצהריים, קשר את
פצצת הסירדפין לאחד מהעמודים, לחץ על כפתור אדום ורץ מהר. תוך
שניות כל המקום קרס לתוך עצמו, וחמשת הכהנים נשרפו למוות,
ואיתם אוכלו השטיחים הרכים. השלט שהיה תקוע כדגל בגג המועצה
נפל ונשבר לשניים ושבריו הבוערים עוד נראו לשתי דקות עד שכלו,
ואיתם כל המגרש הפסטורלי.


הכהן הראשון אמר בריאיון, לאחר שהטקוסמוסים יצאו לשוק, שזוהי
האדמה, שעליה הוא דורך ושאותה הוא מנשק כל יום, שהביאה לו את
ההשראה ואת הטכנולוגיה להמציא את הטקוסמוסים, והעם התרגש כל
כך שבכל פעם שהכהן הראשון נכנס למשרדי החברה עולמיקרו בע"מ,
הוא צריך היה לנשק את האדמה בשביל יחסי הציבור. לא עבר הרבה
זמן, והטקוסמוסים צברו תאוצה, וראש ממשלת המדינה העשירה ביותר
בעולם נבחר ברוב מוחץ של קולות. אף אחד לא ריחם על האדם
שהפסיד לאחו בבחירות, אף אחד לא זכר.
הרעיון שהאלוהים הפיזי הוא השליט כשל וקרס ונשרף. ואז, באותו
הזמן שבו השלט שנשא את הכותרת 'עולמיקרו - זה אכן עולם קטן'
נפל מעמודיו והתנפץ לשתי חתיכות בוערות על הקרקע, רעד עבר בכל
היקום. בכדור הארץ השליו, האנשים לא חשו בתזוזה. הם רק ישבו
בכיסאותיהם, נמנעים מלחפש פתרון לבעיותיהם, בעוד שכפולו של
אלכסנדר חוטף את קופסתו של דני הקטן, הקופסה שבה השקיע שנתיים
מחייו, ורץ מהר, רחוק. בריצתו הוא ליטף את הקופסה ולחש לכדור
הארץ, 'אל דאגה, עכשיו אתם בטוחים. עכשיו אתם בטוחים.'
שלוש דקות לאחר מכן כדור הארץ הושמד, כאשר טילמונית פגעה
באלכסנדר, וכל תכולת הקופסה נשפכה על המדרכה.