המשפחה כולה סביב השולחן.
האב מוציא חפיסת קלפים ופורש אותה על השולחן.
"האם אתה רוצה לחלק, בני היקר?", האב שואל.
"בשמחה אבי!", עונה לו הבן עם חיוך גדול על פרצופו.
הוא מרים את החפיסה מהשולחן, ומתחיל לחלק.
האם נכנסת מהמטבח עם ארבעה כוסות לימונדה קרה, וצלוחית עם
עוגיות.
"מי שרוצה עוגיות חמות מהתנור, שימהר וייקח!", אמא קוראת אל
חלל החדר.
המשפחה כולה עוזבת את השולחן וניגשת לחטוף את העוגיות
מהצלוחית.
"או, אמא, כמה שהעוגיות האלו טעימות!", אומר הבן החביב.
"כן, יקירתי, בהחלט עוגיות חמות וטעימות!", מוסיף האב.
"תודה לכם משפחתי היקרה מכל, אך זה באמת לא היה קשה כלל.", האם
מגיבה בצניעות.
המשפחה שבה לשולחן הקלפים, והאם מצטרפת אליהם.
"מה אנחנו משחקים?", שואלת האם בקול מאושר.
"פוקר", עונה הבן הקטן.
"איזה משחק חביב, האם אפשר להצטרף אליכם?", שואלת האם
בתמימות.
"בשמחה! כמה שיותר, יותר שמח!", עונה לה האב.
הבן מחלק לה את קלפיה, ופותח במשחק.

האב מביט בקלפיו, ומציץ לצדדים, בעוד שהאם כבר החליטה מה צעדיה
הבאים.
"טוב, כמה קלפים כל אחד רוצה?", שואל האב לבסוף.
"אני מעוניינת בחמישה קלפים, בבקשה", אומרת האם.
"את בטוחה כי זו החלטה נבונה, יקירתי?", שואל אותה האב.
"אני משוכנעת בכך", מודיעה האם.
"אני מציע לך לשקול שוב. זהו אינו צעד מקובל", חוזר האב.
"אני יודעת מה אני רוצה. אני רוצה חמישה קלפים בבקשה."
"חביבתי, אני חושב כי אינך צודקת. להחליף את כל הקלפים בשלב זה
יהיה צעד פזיז."
"אני משחקת עם הקלפים האלו, או אתה? אני רוצה חמישה קלפים,
וזהו!"
"אבל מתוקה.", מתרגז האב.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות! תביא לי חמישה קלפים!"
"אמרתי לך שלא היינו צריכים להסכים שתשתתף", פונה האב אל בנו.
"אז פתאום אני לא טובה מספיק?", צועקת האם, "אולי בכלל עדיף
שאני אקום ואעזוב?!"
"בסדר גמור מצידי! תארזי את הדברים שלך ותלכי! אני בטוח שגם
הילדים מסכימים!"

"ילדים? אתם באמת רוצים שאמא תלך?", שואלת האם בעצב.
"לא אמא, אנחנו לא רוצים שתלכי. אנחנו רוצים שתישארי ותשחקי
אתנו!", פורצים שני הבנים ביחד.
"או, גם אני לא באמת רציתי שתלכי, סתם התלוצצתי.", אמר האב.
"אני יודעת בעלי היקר, גם אני סתם התלוצצתי."
"בקשר למה, יקירתי?", שאל האב.
"אני באמת לא יודעת איך לשחק פוקר", הודיעה האם.
המשפחה כולה פרצה בצחוק מתגלגל.

אחרי המשחק כל המשפחה שתתה כוס שוקו חם, והלכה לישון.