הוא עמד מחוץ לדירתה וחיכה לה.
"עוד כמה דקות," היא צעקה מבעד לחלון השירותים.
נמאס לו לחכות. הוא כבר רצה להגיד לה.

אחרי שלוש דקות היא יצאה החוצה.
היא לבשה מעיל דמוי פרווה וצעיף סגול עטף את צווארה.
"אני מוכנה. אפשר ללכת." חיוך התנוסס על פניה.
"באיזו שעה הוא אמור להגיע?" שאל בהתעניינות מדומה.
"ב- 5. אמרתי לו שאני אחכה לו ליד השער."
בקולה אפשר היה לחוש את האושר שבה. זה היה בלתי נסבל.
הם הלכו לאורך שביל העפר שמוביל אל הכביש הראשי.
"יש לך אולי סיגריה בשבילי?" היא שאלה.
הוא הוציא קופסת סיגריות מכיס המעיל.
סיגריה אחת בודדה בצבצה מתוך הקופסא. הוא הוציא אותה ונתן לה.
"תודה רבה," היא אמרה מתוך נימוס.
היא הכניסה את הסיגריה לכיס הפנימי של המעיל.
"לאחר-כך?" שאל.
"משהו כזה."
הם המשיכו ללכת מבלי לומר מילה עד סוף השביל.
"אתה רוצה לחכות איתי ליד השער עד שהוא יבוא?" לחשה.
"בסדר," אמר. הוא לא ממש רצה.

אחרי חצי שעה הגיע במכוניתו.
הוא עצר לידם ופתח את החלון.
"היי חמודה. אני כאן," אמר, וחייך חיוך שיכור.
היא רצה אליו ונתנה לו נשיקה.
"מצטער שאני מאחר, אבל המכונית הזאת לא יודעת שF זה מיכל מלא,"
אמר, ופרץ בצחוק. איזה טיפש.
"לא נורא, לא הייתי לבד," אמרה והצביעה עליו.
"אני רואה," אמר, "אהלן. מה שלומך?"
"בסדר," אמר, והסתובב להסתכל על משהו אחר. כל דבר אחר.
"הבאתי לך מתנה," אמרה.
היא הוציאה את הסיגריה מהכיס ונתנה לו.
"תודה מותק. בדיוק מה שהייתי צריך."
הוא הוציא מצית והדליק את הסיגריה.
"אז, זזים?" אמר בקול לחוץ.
"כן. רק שניה."
היא ניגשה אליו. "אתה בסדר עם ללכת לבד הביתה?" שאלה.
"כן, אין בעיות," אמר, והסתכל על הסיגריה, שנשרפת לאט לאט.  
"כמעט שכחתי. בטלפון אמרת שאתה רוצה להגיד לי משהו." היא
הסתובבה וסמנה לו שהיא עוד שניה באה.
"אה, זה כבר לא משנה."
"טוב. אז, נתראה מחר?" שאלה.
"כרגיל."
היא הסתובבה והלכה.
בתוך האוטו נישקה את החבר שלה שוב. הפעם עם כל הלב.

"מחר אני אגיד לה," חשב לעצמו.
"אני מבטיח."