נכנסת לחדר האפל ורואה אותך,
שוכבת ובוכה.
אני מתקרבת ומלטפת את לחייך ושואלת לשלומך,
ואת רק מנידה את ראשך בשלילה,
ואומרת "אותי כבר אכלו", ועוד דמעה עצובה זולגת.

לקחו את נשמתי ואכלו אותה עם כפית",
אט אט,
ואני מנסה להבין ואת רק רוצה רק לשתוק,
לשתוק,
את אותה שתיקה צורמת.

מכאיבה לעצמך ומעלה עוד זיכרון,
עוד אחד לאוסף של מיליון,
וכל מילה שלי רק לוקחת עוד ביס מנשמתך,
ואת זועקת לי "הניחי לי!".

אבל אני לא מוותרת,
מרימה אותך באפיסת כוחך,
ואמרת "זה לא הזמן להישבר",
ואת נשבעת שכוחך כבר נגמר,
"המלאי לא מתחדש", אומרת ונחנקת בין ידיי.

"נשאר עוד ביס אחרון" ,אמרת,
"ואני מפקידה אותו בידייך כצוואתי האחרונה".
אבל אני לא מוכנה  לוותר,
וצועקת "חדל רחמים!",
"את הביס האחרון אני משאירה לך, אם תאכלי אותך חייך ייגמרו או
שתשקי אותו והוא ייצמח", אמרתי בפעם האחורנה.

ואת אומרת לי "אוכל לא גודל אם משקים אותו",
ואני מבטיחה לך שאני אתן לך עוד ביס משלי,
אבל את בשלך עקשנית מתמיד,
לא מוכנה לוותר.

ואני קמה ופונה אל הדלת,
ואת נחנקת וקוראת לי "הישארי, אני זקוקה לעזרה".
במעט כוחותייך אני נותנת לך עוד ביס מכוחי הרב,
הנשימה מתאזנת,
אך רוחך עדיין נגוסה.
ואת מבטיחה שבפעם הבאה תרגישי טוב יותר.

והבטחתי שאותך אקח ואטפל,
ואשמור עד שתבריאי,
אתן לך מכוחי שתבריאי במעט כוחותייך שנשארו,
ואת שוב מדהימה אותי עם אותו חיוך ואומרת שעכשיו כבר קצת יותר
טוב.
ואני מבטיחה שכל פעם שתקראי לי אהיה שם בשבילך,
ואחזק.

רק כמה חבל שאת זאת אני,
ולי הכוח כבר אוזל,
גם לי יש מחנק בגרון.