אני חיה בארץ החוסרשקט.
ארץ החוסרשקט,
זאת ארץ מאוד מסובכת, היא מסורבלת וקשה.
בארץ החוסרשקט אין שקט אף פעם,
תמיד בפעולה.

בגדר מעבר נמצאת ארץ העודףשקט.
ארץ העודףשקט,
זאת ארץ שלווה, מלאה בשלום.
בארץ העודףשקט יש יותר מידי שקט,
הכל רגוע ושלוו.

הקיצוניות הזאת בין ארץ החוסרשקט לעודףשקט תמיד הייתה משגעת
אותי,
הייתי תמיד עולה על ההר הגבוה ביותר,
ומשקיפה על ארץ העודףשקט,
הייתי רואה את כל האנשים בשללוה ובשלום יחד,
ובצד השני הייתי רואה את כל האנשים מתרוצצים,
חושבים מחשבים וטרודים.

תמיד קינאתי בארץ העודףשקט.
יום אחד רציתי לעבור את הגדר,
אני זוכרת את השומר אומר לי.
כדי לעבור לארץ העודףשקט את צריכה להכנס לתוך המכשיר הגדול
הזה,
אמרתי שבשביל דקה אחת של שקט אני מוכנה לסבול.
למרות שחשבתי על זה הרבה לפני.
נכנסתי אל תוך המכונה וישבתי שם, אני חושבת שעברו כמה שנים,
אבל היה שקט,
זה הרס אותי, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מרוב השקט.
ואז ברגע של חוסר מחשבה,
נפתחה הדלת אל ארץ העודףשקט.
כל השלווה והרוגע היו נעימים לכמה דקות,
אבל המחשבה שאין מחשבה הרסה אותי.
והחלטתי שלי מתאים ארץ החוסרשקט,
ושוב הייתי צריכה לעבור דרך אותה המכונה רק הפעם ששם,
דיברו כל הזמן עד שהצלחתי לחשוב מחשבה,
ועפתי אל תוך הארץ חוסרשקט.

אי זוכרת ששוב טיפסתי על ההר שלי,
ושם מצאתי את השקט שלי,
זה היה השקט שלי
ארץ השקט שלי.