הוא ישב ישיבה מזרחית על הרצפה הטמאה כשגבו נשען על הקיר
המתפורר. עצמותיו בולטות, על מעט השיער שנותר לו חבש מצנפת
לבנה שהכין כמסופר מתכריך קרובו המת. למתבונן מהצד נדמה היה
שישבה על ראשו וחיכתה בסבלנות אין קץ לעטוף את אדונה הבא.
סביב מפשעתו קשר סמרטוט מטונף שבדומה לו, כאילו נוצר במצבו
הנוכחי. השערות שעל פניו וגופו נטשו מזמן את משמרתן ואם אי פעם
פגש בדרכו מים, מן הסתם שימשו להחיות את גופו הצנום ולא בכדי
לשטוף את עורו שנראה כאילו נתלה עליו ברישול.
בידיו החזיק חליל עץ שצבעו המקורי כנראה היה סוג מסוים של
טורקיז אך כעת היה מאובק כולו ואורכו התמתח לכמחצית מגופו של
הזקן. עיניו הכבויות בהו בנקודה אקראית בחלל שלפניו ושם גם נחה
סלסילה עשוית נצרים ומכסה היה מונח על ראשה. פתח קטן נותר בין
המכסה לסלסילה ובתוכה יכולתם להבחין בקוברה המתפתל. כשאחדים
ממכם אזרו אומץ וקרבו את ראשם אל הסלסילה, מייד קפצו אחורה
בבהלה למשמע לחשושו הראשון. המשביע החל לנגן. כעבור רגעים
ספורים של האזנה הבנתם פתאום מדוע הפנו אתכם דווקא לאותו
המשביע באותה הסמטה באותה הארץ. המנגינה שניגן בשבילכם החזירה
את נשמתכם לימי בראשית, לימים שהיו בגלגולן הראשון, הימים
שנולדו, שלמדו את חוקי העולם והתעצבו לפיו. היא עטפה אתכם מכל
עבר. כאילו נוצרה מעצמה, הופקה משריקתו של העולם הסובב אתכם
ולא מהחליל הפשוט שמולכם. המשביע הוסיף לנגן כשלפתע בידו האחת
עזב לרגע את החליל ובתנועה מהירה הסיר את המכסה והניח לו ליפול
לצדי הסלסילה. הקוברה קפץ החוצה ולשונו מלחששת מוות. המשביע
הניע את חלילו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה בקצב הנגינה. אט אט
התפתל לו הקוברה, ונשמתו והוא בעקבותיה, שואפת להגיע מעלה,
לצאת מגופה הארעי ולהתמזג בשלמות המנגינה הנצחית. פרצופו פנה
לכיוון הזקן, אך מי מכם שהלך הצידה והתבונן בעיניו המהופנטות
של הנחש, הרגיש שמתבונן הוא בעיניו היוקדות והאדומות של השטן
בכבודו ובעצמו. הקוברה עקב בדריכות אחר תנועות החליל או שמא
אחר המנגינה שבעקבותיה נע גם החליל. כשלשניות מועטות הרגשתם
שסר הכישוף מעליכם והזזתם את מבטכם אל פניו של המשביע, ראיתם
שעיניו נשארו כבויות ולרגע חשדתם שעיוור הוא עד אשר חזר הכישוף
לפעול ושבה אתכם שנית בצליליו. המנגינה ואתה המחזה כולו, חלפו
דרך גופכם ובייצאם אספו עמם את מילותיכם והותירו אתכם עומדים
אילמים במקומותיכם. בסיום המופע, כשזרקתם פרוטות אחדות לכיוון
המשביע והמשכתם בדרככם, והשכחה, אחת מאויבות האדם, החלה לכרסם
בזיכרונותיכם, וכדי להערים עליה דחסתם את אשר עבר עליכם כרגע
למגירה נסתרת במוחכם, בסיום אותו מופע, כשתשובו לביתכם בארצות
פחות נחשלות, והחול בשעון יערוק בהמוניו, והנה הגיעה הזקנה
המושיבה אתכם על כורסא העוטפת ומנחמת את גופכם, מוקפים בצאצאים
שבאו זה מרחוק למענכם, ומגירה מעברכם תפתח ותספרו ותחקרו את
אשר ארע אתכם, תמצאו שאותו הקוברה, בדומה למשביע, בדומה לכם,
חסר חוש מסוים.