קולות עיוועים בראשי מהלכים
על קצות אצבעות בין אחת לחצות:
מכוונים מיתרי תזמורת חלום
מסדרים החושך בין מציאות ודימיון.

על הגבול החיוור הנמתח-מתקצר
הולמות בי תמונות שאינני זוכר,
דומיית יונה וולך מקפיאה-מטלטלת
לוחשת בלאט שעודדני ער.

גם הילד ההוא שחרז יהודה,
שקפאו כפותיו עת הגיע הסתו,
שחב וכשב מטמטה בשקידה
על רגע מתוק שנוהג לחמוק
מתחת לאף ובין אצבעותיו,
רגע דקיק קו-מן-הקו,
בין ערות לשינה או-אז ועכשיו.

משותק למיטה ללא זיע ריסים
פרצופים מלחשים-משלחים מבטים.
רוחות סער עזות זועמות: "התעורר";
מאיימות פן אצלח אל הצד האחר.

עיני מותרסות מביטות למרום
נוסכות בי כח להמשיך ולצלול,
להיות אלוהים בעולם החלום,
לרדות ברקיע, בים ומשעול.

אך בנבכי עולם שאיננו קיים
בו כליל הבריאה - כל צליל וגוון -
נכפפים למרות פרי דימיוני
(שנופל הרחק מעץ שפיותי),
אני נמצא-ואיננו, מתרחק-וקרב
מחפש אך לשווא את אותו הכאב
שנזרע בי דאז מימים דימימה;
לבלב ורשרש בי כפקעת רימה:
כאב שנטעו בי עיני נערה
שברוב טפשותי לא שאלתי לשמה.

ומאז מידי יום, חודש ושנה
נודדת מחשבתי בין ערות לשינה,
תרה כל סלע ועץ רענן
את אותן העיניים בכחול-ארגמן.

אם ביקיצות עסקינן רק אומר ואוסיף
במבט לאחור הנני משקיף
על הרהורי היסוסים ורגעי חרטה
האורבים שם באופל - רגעי בעתה -
המתרוצצים וצצים במרוצת אר-אי-אם,
בוחנים שפיותי ללא חסד ורחם.

מאז ומעולם הייתה לי השינה
למפלט, למקלט, לכס של עדנה,
שלווה ונחת הרחק מקדחת
העיר ההומה, שאת ראשי מערפחת.

לישון, לישון, נומי-נומי-נים
בחיק מרבדי סמים מפכים,
ששוטפים את המח עד לא נותר כח
להקפיד בתחזוק התאים האפורים
(המשגיחים על מסגרת חיי-מציאות
כמו אנשי צבא רמי-סמכות).

אולם כעת שינתי רדופה
בבואות מציאות וצללי מחשבה,
שלמראית עין זהים להפליא
לעולם, לאמת, להוויה שלי.

אינני מצליח ביניהם להבדיל -
עולמות מקבילים, שלעולם לא חודלים,
לבשל שפיותי בתוך סיר מהביל
מתובל בבלבול והבלי הבלים.

משכים קום לקיום מקומם
שבוחש וגועש ודורש: "אתה ער!"
מיתמם לתומי לאימת האמת
כשבעצם עצמי הוא עצם אחר. . .

הלוואי ובקיץ אקיץ לקיצון,
רחוק משפיות ונטול היגיון,
בו אבעט בעיטה לבועת הבעתה
אפרוש מחיי ואשכב לישון.

ארחיק מליבי את הטעם המר,
של עץ הדעת וחיי היקיצה;
בהעדר אהבה דבר לא נותר
להתראות זכרונות, שלום שכחה!